הנה הם באים, ימים של שקט

והמצב. אם הימים היו כתיקונם, כלומר הסיוט הרגיל, היינו יכולים עוד להגיד שלנוכח אותו המצב, השלוחה המוזיקלית של התרבות הישראלית החליטה כדרכה בקודש לא להתערב. אולם בזמנים שכאלה, בהם הזכות לא לבחור מקבלת נופך שונה לגמרי, אקטיבי, נדמה כי למעמדה המסורתי של המוזיקה העברית נלווית משמעות מוזרה מתמיד. אותה החלטה שלא להחליט על שום החלטה, אותו שיתוק מרצון, מרמזים על הפחדנות התרבותית הגדולה ביותר. אין דבר שיותר מרתיח ממסרים מרגיעים וחסרי תוכן. אין כאן מקום לטקסט א-פוליטי. לא במימדים הללו. תגידו משהו. כמה אפשר לשתוק בשירים?

יהיה זה אקראי, אך גם ממצה, אם תחת עלי כותרתו של נמרוד לב נאגד את קבוצת המתעלמים האופטימיים. מובן כי נישה זו היא רחבה, אולי מהרחבות ביותר, אולם מספיק נמרוד לב אחד בשביל לא לגרום למורת רוח רבה מדי. לב, דומיו, ושני סינגליו החדשים - "ימים טובים" ו"כדורים פורחים (מציאות הפוכה)" - שוטחים בקנאות את גישתם המתבדלת. לטעמם של לב ושותפיו, על ידי אדישות קיומית לשגיאות ההווה תיפתרנה בעצמן הבעיות המציקות. בקצב בת היענה.

אכן מוטל לו בקרקעית התת המודע זיכרון כלשהו לעגמומיותו של מצבנו, אולם הכל פתיר אם רק נסמם עצמנו לדעת בעזרת שירים כאילו יפים עם מילים כאילו מבינות ולחנים כמו נוגים. אנחנו אמורים לשמוע את הצואה המנחמת הזו ולחבק את שכננו לפקק היושב לו בפז'ו הלבנה, תמרורי כאב ואחדות מלפפים בחוזקה את שותפותנו הנצחית לסבל, ולבכות: "כן, נורא כואב, אבל אני אוהב ואנחנו יהודים, ותראה איזה יום יפה היום. מוכר האוטו?". הכל כאילו עצוב, וזה עדיין לא עושה אותי שמח. ממש "(מציאות הפוכה)".

במקום שונה לגמרי בפקק עומד שלומי ברכה וכל אלה שהיו בלבנון. ברכה הוציא את סינגלו הלא מצחיק "מחמיץ", כאשר לעזרתו עומדים קולות ורוח הרקע של יובל בנאי, גם פליט. ברכה, לא טירון בתמלילנות, מצרף ללחן לא מספיק רע/טוב, גם טקסט מביך, ולא ברמתו, אלא במידה שבה הוא חושף את מה ששגוי בו בצורה כל כך מדויקת. הוא תוהה: "כולם נוסעים במכוניות ממוזגות/ כולם... (דמיינו עוד כמה שורות באותו משקל אשר באות לציין מנעמי סטטוס)/ מה אני מחמיץ?". והוא גם עונה: "אני מחמיץ מלפפונים/ גזרים כבושים". אחר כך הגזרים הופכים לשטחים כבושים, ובסיום כמובן נוספת שורה תמוהה על "פייסל הצלף/ עשרים ראשים הוא כבר ערף". ברכה, נוגע לא נוגע, מתחכם ומתחמק, בעצם נופל לפח של עצמו בצורה לא מבדחת. אין חד יותר מזה, איך ששלומי מחמיץ.

שנגיע לאינשטיין? אריק זה, שבעבר הצהיר על נטייתו לשבת על הגדר, חבר למיכה שטרית לכדי הסינגל "פוליטיקה". יש בוודאי אנשים שאינשטיין וכנותו קנו אצלם מעמד אוטוריטורי. הם סמוכים כי ידו של הלג'נד נמצאת תמיד על המקום הנכון בדופק על מנת לומר בדרכה את האמת הפשוטה. מה רב הצער כי לאחר הפלופ של "מוסקט" מנפק לנו אינשטיין זה, רב סמכות שכמותו, רק עוד יללה טרחנית על כמה שפוליטיקה זה חרא. ואתה חושב שאנחנו צריכים אותך בשביל שתגיד לנו את זה, אריק? האין זה פתטי שהמסקנה הגדולה ביותר של האיש מסתכמת בהשוואה נאיבית ("פרנצ'סקה פוליטיקה/ את זונה לא קטנה"), ילדותית ומתחבאת? (לא, כן). כולם ברחו לג'מבו. קצת בגרות.

והמצב. מוזרה מאין כמוה האנונימיות שכופים על עצמם האנשים שלנו על הגיטרות. אפשר והכל מטראומה שגרמה לנכות רגשית, אבל אני לא חש חמלה. לנוכח סתימת פיות שכזאת, צנזורה מרצון, נותר רק לעצום את האוזניים. ואולי לדמיין שבטח יש מלא אנשים שיש להם משהו להגיד, ולא נותנים להם.