שורדת השבי נעמה לוי נאמה היום (שישי) באירוע של האו"ם במסגרת העצרת הכללית.
האירוע מאורגן ע"י Hostage Aid Worldwide.
נעמה אמרה: "כולכם ראיתם את הסרטון המבעית שלי מהיום האפל ההוא. ב07.10.23 נחטפתי, נגררתי באלימות מג'יפ שחור, פצועה, מבוהלת, מדממת וחסרת אונים, מוצגת לראווה להמון זועם ושונא, כשמסביבי נשמעו יריות וקריאות שמחה. זה היה רק היום הראשון שלי בגיהינום. היום הראשון מתוך 477 ימים ארוכים ומייסרים. ימים שהפכו לחודשים, וחודשים לשנה ויותר".
היא המשיכה: "תקופות בלי אוכל או מים. סבלתי מתת-תזונה קיצונית, מרעב שלא ניתן לתאר ומפציעות שלא טופלו. הוחזקתי בתנאי מחייה בלתי נסבלים, ובפחד מתמיד שכל רגע עלול להיות הרגע האחרון שלי. 477 ימים בהם כל דקה הרגישה כמו נצח. הזמן בשבי ישאר חרוט בגופי ונפשי לשארית חיי. הועברתי ממסתור למסתור. לעתים הייתי לגמרי לבדי, מבודדת מכל קשר אנושי. בפעמים אחרות הייתי עם נשים צעירות נוספות, חלקן עם פציעות חמורות שלא טופלו".
היא סיפרה על אחד הזכרונות המפחידים ביותר. "הוכרחתי לרוץ מבית לבית עם שני המחבלים ששמרו עליי. מבוהלת ותחת אש, שמעתי את הכדורים השורקים ליד אוזניי. רצתי מהר ככל יכולתי, מתנשפת, כשהשובים טענו את הנשקים שלהם. הוחזקתי במשך ימים במסתור מאולתר איתם, כמעט בלי אוכל ומים ובלי גישה לשירותים. בלילה הם היו מתכוננים לקרב, לובשים אפודים עם רימונים ותחמושת, מחזיקים את רוביהם קרוב. כמעט ולא יכולתי לנשום, והייתי חלשה מאוד. פחדתי לחיי בכל רגע".
"להיות מוחזקת מעל הקרקע היה נורא, אבל שום דבר לא השתווה לאפלה והאימה של המנהרות. אותן המנהרות בהן עדיין מוחזקים כל כך הרבה חפים מפשע".
היא המשיכה: "אני רוצה שתעצרו לרגע ותדמיינו שמאלצים אתכם לרדת למנהרה חשוכה ועמוקה מתחת לקרקע. האוויר דל בחמצן ובלתי אפשרי לקחת נשימה עמוקה. בכל פעם שאתם מנסים לנשום באופן מלא, אתם נחנקים מחוסר אוויר. אתם מובלים למזרן ספוג בלחות, ריח העובש מציף את החלל ואת הריאות שלכם. זה מה שהרגשתי כשהורידו אותי למנהרות בפעם הראשונה מתוך פעמים רבות וימים אין ספור.
לוי ביקשה להזכיר שיש חטופים שבשבילם הסיוט הזה עוד לא הסתיים. "את חלקם ראיתי בעיניי כשהייתי בגיהינום. פניהם לא עוזבים אותי. קולותיהם מושתקים. העולם רואה רק חלקיקים מהסבל שלהם בסרטונים מזעזעים. אז אני כאן כדי להיות הקול שלהם".
"שמונה חודשים עברו מאז ששוחררתי מהגיהינום. אבל הידיעה שממש עכשיו, בכל רגע, יש עוד כל כך הרבה אנשים שנאבקים לשרוד עינויים בלתי נתפסים - היא בלתי נסבלת. בנים, אבות, אחים ואישה אחת שצריך להציל. משפחות וחברים מחכים לאהוביהם ונלחמים לסיים את ייסוריהם. כמו שאתם הייתם נלחמים אם זה היה קורה לאחד מאהוביכם. בגלל זה אני כאן היום, משתפת את הסיפור שלי אתכם. אני כאן כדי לזעוק בשמם, ממעמקי הגיהינום מהם קולם לא נשמע. קולותיהם של אנשים צעירים ויפים, שבשבילם עדיין יש תקווה. התקווה להשיב להם את החירות, את החיים שמגיעים להם אחרי שנתיים של עינויים. חירות שמגיעה גם למשפחותיהם".
היא ציינה שהיא שוחררה אודות להסכם. "הרגעים הקשים ביותר בשבי היו כשלא הגיעו חדשות על משא ומתן. כשאתה מבין שהכל תקוע, התקווה דועכת, וכל שנותר לעשות זה להתפלל, להיאחז בשפיותך, ולחכות לחידוש השיחות. רק אז אתה מרגיש שוב שהחופש אפשרי. אתם, כל אחד מכם שנמצא כאן היום, שמקדישים את חייכם לדיפלומטיה, לחופש ולמציאת פתרונות, אני מתחננת בפניכם: אין משבר חשוב יותר לטפל בו מגורל החטופים".
"דיפלומטיה והסכמים הם אלה שהשיבו אותי. אותה הדיפלומטיה צריכה להחזיר הביתה את כל האנשים שעדיין אפשר להינצל. החיים לשיקום והחללים לקבורה ראויה. בידיכם היכולת לעצב את העולם שאנחנו חיים בו, ואת העולם שאנחנו משאירים לדור שלי ולדורות הבאים. אז בבקשה - תפעלו. מצאו פתרון עכשיו. תצילו את החיים החפים מפשע האלה, כי כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו".
היא סיימה את דבריה: "החזירו את כולם הביתה עכשיו".