הקבר של גדי כוטל כוסה באדמה. עשרות זרי פרחים הונחו עליו. מסביב שררה דממה ורק ציוץ הציפורים שעלה מכיוון נהר הירדן, הזורם מתחת לבית העלמין של אפיקים, נשמע ברקע. אנדראה, אמו של גדי, נעמדה מול קבר בנה. קהל רב הקיף את חלקת הקבר ולא עזב את המקום. אישה רזה, בעלת שיער ארוך ובהיר, ניגשה אל אנדראה ושתיהן התחבקו. "תני לי מהכוחות שלך", ביקשה אנדראה מאורנה שמעוני, ושוב התחבקו.
מעגל השכול הישראלי: אורנה, חברת אשדות יעקב, שכלה את בנה איל שמעוני לפני 28 שנים בלבנון, כששירת כקצין שריון, ואת אחיה שמואל לוין לפני 48 שנים כשנהרג בתאונת אימונים במהלך שירותו הצבאי כטייס. עוזי, בעלה - לוחם, חקלאי, איש חינוך ומזכיר הקיבוץ - נפטר בגיל 62.
כעת באה מן הקיבוץ השכן כדי לחבק את אנדראה. שתי נשים שסיפור חייהן משתלב בתוך הסיפור הישראלי המסעיר והמרגש, הקשה והיפה, השמח והעצוב. אורנה, צברית בת העמק ודמות מרכזית בקיבוצה - אשת עשייה.
מתוך הכאב והשכול יצאה אורנה למסע של עשייה ומאבק על דמותה של החברה הישראלית: היא הקימה גן נוי לזכר התלמידות מבית שמש שנרצחו בנהריים; הקימה על שם בנה את "בית איל" לפעילות תרבות וספורט; הפגינה בדרישה שצה"ל ייצא מלבנון; ומאז אינה מפסיקה להפגין למען שחרור החטופים בעזה. אפשר למצוא אותה מדי מוצאי שבת בתוך ההמון בכיכר החטופים, ואפשר לראותה עומדת לבדה מול הכנסת, בשמש או בגשם, כששלט בידיה. לצד כל אלה, היא מלווה הורים שהגורל צירף אל משפחת השכול.
אנדראה עלתה לפני עשרים שנה מצ'ילה, השתקעה בעמק - באפיקים - ובו הקימה את ביתה עם יהודה בן-חמו וארבעת ילדיהם. "אתה, גדי, סיפור של עם ישראל", אמרה אנדראה מעל קבר בנה. "ילד עם שורשים דרום־אמריקאיים, אבא מרוקאי ומשפחה 'מאמצת' ואוהבת בקיבוץ מגן שבעוטף - משפחת מורס. מן הצד השני, אחותך נטלי, המהממת שלנו מבוסטון, צברניקית בלב ובנשמה (צבר - תוכנית לצעירים העולים מהתפוצות ומשרתים בצה"ל, במסגרת גרעינים בקיבוצים, המאומצים על ידי משפחות בקיבוצים, א.א.). וגם לי הייתה תמיד משפחה עוטפת", הוסיפה.
"כבר מגיל שמונה־עשרה מצאתי בית אצל משפחת רזיאל בקיבוץ גזית, ומאז הם חלק ממני. זה לא עניין של קיבוץ או של מקום, זה עניין של לב. כי בסופו של דבר אנחנו עם אחד - עם אחד שבו כולנו זהים, ושבו תמיד אפשר למצוא לב גדול ומחבק. ואתה היית חלק מהלב הזה, גגי - מרכזי, מאיר, בלתי נשכח".
השנתיים האחרונות בחייו, כפי שאמרה אנדראה, היו הסיפור של עם ישראל. בהספדים ובשיחות נשמע עליו כנער מלא מרץ ושובב - כזה שלא מזמן התקשר להוריו להתנצל על התקופה הקשה שהייתה בבית הספר. "זה רגע שתמיד אשמור בלב", אמרה על אותה שיחה מלב אל לב.
ואז, הנער עם "החיוך הרחב והעיניים הירוקות שמקרינות שמחה אמיתית", כפי שתיארה אמו, התנדב לשנת שירות שבה תמך במתמודדי נפש. אחרי 7 באוקטובר החליט שמקומו עם הילדים והנערים שפונו מבתיהם באותו יום נורא. הוא היה איתם בפנימייה שפעלה בעין - גדי והתמסר אליהם כל כולו. "שאלתי אותו למה הוא לא ישן בלילות", סיפרה אנדראה. "הוא אמר לי": 'אמא, הם לא יכולים להירדם בלילות, ואני צריך להיות איתם'".
כשקהילת קיבוץ מגן שבה הביתה, גדי שב איתם והיה למדריך של ילדי המקום. מגן הפך לבית נוסף שלו, לשם הגיע גם בחלק מהחופשות בצבא, ושם כבר חלם לחיות ולהקים משפחה ביום מן הימים. הוא הלך לשריון כהמשך לדרכו של עומר נאוטרה, לוחם שריון שנהרג ב-7 באוקטובר וגופתו עדיין מוחזקת בידי חמאס. נאוטרה היה חבר בגרעין צבר באפיקים. במשפחה מספרים שגדי דאג כל הזמן לשלומם של החטופים.
"אל תדאג, נשמור על קשר עם לילך וניצן (המשפחה שאימצה אותך במגן), נבוא יותר לעוטף. אנחנו נגשים את החלומות שלך - הקעקוע המשותף, הטיול לדרום אמריקה, אפילו הכלב שכל כך רצית, הבטיחה אנדראה בהספד. וכך, פרק נוסף של שליחות ועשייה, של כאב ועצב, נכתב בסיפור הישראלי.