בפרשת השבוע מופיעה מצוות הביכורים. יהודי שעמל בשדהו, כאשר רואה את הפרי הראשון, קושר עליו גמי ומייחד אותו כבר אז לה'. גם אם הפרי עדיין קטן, ירוק ובוסר, כבר אז הוא מקבל חותמת של קדושה. בהמשך, כאשר יגיע זמן העלייה לרגל, יעלה אותו לירושלים ויקריבו בשירה ובהודיה.
השאלה פשוטה אך עמוקה: מדוע לא להמתין עד שהפרי יבשיל, ורק אז לקדשו? התשובה היא שכל התחלה קובעת. הקדושה חלה דווקא בראשית הדרך, בשלב שבו הדברים עדיין אינם מושלמים. כך גם במצוות חלה, שבה ההפרשה נעשית בעת הלישה, עוד לפני שהלחם נאפה והפך למאכל שלם.
המסר ברור. אסור להמתין לרגע המושלם. התורה מדריכה אותנו לקדש את הראשית, להניח יסוד כבר בתחילה, ומתוך כך לבנות את ההמשך.
כך גם בצדקה. "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו" נאמר בתורה. כאשר אדם מקבל רווח או שכר, עליו כבר אז להחליט מהו חלקו ומהו חלק שמיועד לשמים. אם יקבע זאת מיד, קל לו הרבה יותר לתת בפועל, כי מראש הבין שהכסף אינו שלו.
מכאן נובעת קדושת ראש חודש. ההתחלה של החודש מעניקה את הכיוון לכל הימים הבאים אחריו. וכשם שמצוות חלה והביכורים מקדשות את ההתחלה, כך גם ראש השנה - יום שבו נקבעים חייו של אדם לשנה כולה.
אך השנה איננו מגיעים לראש השנה מתוך רגיעה. דם יהודי נשפך כמים, יהודים נרצחים על קידוש ה', והכאב חודר לכל לב יהודי. המציאות הזו מחייבת אותנו להעמיק בחשבון הנפש ולשאול את עצמנו כיצד אנו מתחילים מחדש.
דווקא כאשר הכל נראה שבור, התורה מלמדת אותנו את כוחו של ניצוץ קטן. כמו הפרי הירוק שהופך לביכורים, כך גם הלב היהודי נושא בתוכו גחלת שלא כבתה לעולם. כל אחד ואחת יכולים להצית אותה מחדש.
היעוד שלנו ברגעים אלה הוא לקדש את ההתחלות. לקחת את הימים שנותרו עד יום הדין ולמלא אותם בתפילה, בלימוד תורה, בצדקה ובמעשי חסד. להכניס אור לחיינו הפרטיים ולעולם כולו מתוך הבנה כי הניצוץ הקטן הזה יכול להאיר את הדרך לשנה שלמה.
בעזרת ה' נזכה שהימים הללו יהפכו לרגעי זיכוך והכנה, ושנתחיל את השנה החדשה מתוך טהרה, אמונה וביטחון. מי ייתן ונכתב כולנו בספר החיים, לשלום, לברכה ולשנה טובה.