עיר המקלט חוללה בראש חוצות: המציאות החדשה של קטאר מתחילה

כל אלה שנועדו אתמול בווילה ההיא בפרבר היוקרתי של דוחא הם בני מוות. המאמר הזה נכתב בטרם הגיע אימות סופי על מצבם של חברי הכנופייה שנאספה בביתו של ח'ליל אל-חיה לחוף המפרץ הפרסי. צריך להתפלל שהם אכן נפרדו מהעולם הזה, והפכו אותו למעט טוב יותר.

כל מי שמכהן בהנהגת חמאס, פנים או חוץ, צבאי או מדיני, צריך לחיות במנוסה מתמדת. כל חבר בהנהגת חמאס או בזרוע הצבאית, או אפילו בוועד העובדים של חמאס, צריך להיות על הכוונת שלנו. כך זה היה צריך להיות גם לפני השבעה באוקטובר, אבל אז זה היה הפוך. הייתה להם חסינות. זה עלה לנו ביוקר, ועכשיו צריך להיות ברור: ארגון ששם לעצמו למטרה לחסל את מדינת ישראל, וגם ניסה לבצע את זה במציאות, הוא ארגון טמא, כל חבריו בני מוות, ואף אחד מהם לא יכול לישון בשקט בשום מקום בעולם, אף פעם.

למדיניות הזו היה פעם שם: "מדיניות המזוודות". לאלץ את הנהגת חמאס לנדוד כל הזמן, מבירה לבירה, מעיר מקלט לעיר מקלט. מדמשק לטהרן, מאיסטנבול לביירות, מדוחא לתוניס וחוזר חלילה. אלא שהנדודים האלה נבעו בעיקר מלחץ מדיני ופוליטי. עכשיו הם צריכים לנוס על חייהם כמו חיות נרדפות. ובסופו של דבר להיות ניצודים.

ואחרי שאמרנו את כל זה, פסק הדין בעניין התקיפה אתמול בדוחא עוד לא ניתן. כדי שנדע אם זה היה מהלך מתבקש או מיותר, אם הועיל או הזיק, צריך לעבור עוד זמן. אנחנו צריכים לדעת מי חוסל ומי ניצל, אנחנו צריכים לדעת אם זה זירז את המשא ומתן והסיר מהדרך את אלה שהתנגדו למתווה טראמפ, או להיפך - הקשיח את העמדות הכלליות והכניס את חמאס לבונקר.

אנחנו צריכים לדעת אם החיסול הזה קירב את סוף המלחמה או הרחיק אותו. והכי חשוב, אבל ממש הכי חשוב: אנחנו צריכים לדעת מה השפעתה של התקיפה הישראלית הדרמטית בקטאר על החטופים, על חייהם, על מצבם, על הסיכוי להישרדותם.

זו צריכה להיות המטרה האמיתית של האופרציה כולה: החזרת החטופים. את חמאס כבר הכינו מכה ניצחת. כדי שהניצחון יהיה מושלם צריך להחזיר את החטופים. אני מקווה מאוד שמקבלי ההחלטות, באגף המקצועי (צה"ל, אמ"ן והשב"כ) ובדרג המדיני (ראש הממשלה ושר הביטחון), קיבלו כאן החלטה נכונה, ושבראש מעייניהם עמדה טובת החטופים. לגבי הצד המבצעי אני משוכנע. לגבי הצד המדיני - הלוואי שהייתי משוכנע.

האישור לחסל בכירי חמאס בקטאר ניתן לפני שבועות ארוכים ונשמר בסוד. הרמטכ"ל רמז עליו לאחר חיסולו של אבו עוביידה, כשאמר שגם לבכירי חמאס בחו"ל אין יותר חסינות. אף אחד לא הורשה להזכיר את המילה קטאר, אף שזה היה ברור לחלוטין. המאמץ המודיעיני היה משותף לשב"כ, שעובד עם מקורות בחמאס, ולאמ"ן, שפעיל מסביב לעולם.

שם אחד לא הוזכר משום מה, שמו של המוסד. כאן זה הופך להיות מוזר. על פי תדרוכי אתמול, ראש המוסד דדי ברנע הביע הסתייגות מעיתוי הפעולה בקטאר. לא מעצם הניסיון להרוג את ראשי חמאס, אלא מהעיתוי. כנ"ל הרמטכ"ל אייל זמיר. אפשר לקבל את המידע הזה כפשוטו, ואפשר גם לבלוע אותו עם קורטוב של מלח.

דדי ברנע והמוסד הם מליצי היושר של קטאר לאורך שנים ארוכות. קטאר היא נמל הבית שלהם, קטאר היא המקום שבו הדברים נחתכים. קטאר משחקת משחק כפול ומסוכן, אבל יודעת לספק את הסחורה. והמוסד עבד עם קטאר, עשה עסקים עם קטאר וגנב סוסים עם קטאר. מתוך ידיעה שזה משחק מסוכן, מורכב והפכפך, אבל חיוני.יכול להיות שהשארתו של ברנע מחוץ ללופ של המבצע אתמול נעשתה בכוונה, כדי להשאיר אותו בתוך הלופ הקטארי, בבחינת "אולי עוד נצטרך אותם בהמשך".

זה מזכיר קצת את ההסתבכות ההיא של המוסד באבו דאבי, אחרי החיסול המיוחס לישראל של איש החמאס אל-מבחוח. מישהו חשב שגם אחרי שענני האבק בדוחא יתפזרו, ההריסות יפונו והגופות יזוהו, צריך יהיה לחזור מתישהו לעשות עסקים. איזו מהגרסאות המתוארות כאן מדויקת יותר נדע רק בעתיד. ואולי לא נדע אף פעם.

כמה מילים על קטאר: התקיפה הישראלית תיכנס להיסטוריה של נסיכות הנפט הזעירה אך העוצמתית הזו בתור אחד האירועים המכוננים ביותר של העידן הנוכחי. לא עוד חסינות, לא עוד משחק על כל המגרש, לא עוד ריקוד על כל החתונות. מעתה ואילך קטאר ככל המדינות: פגיעה ומשלמת מחיר. עיר המקלט חוללה בראש חוצות. הקטארים יצטרכו להתמודד עם מציאות חדשה. יש להם עוד אולימפיאדה לארח ויונתן אוריך עסוק, יהיה לו קשה לארגן קמפיין השפעה נוסף. נחיה ונראה.

בחזרה אלינו: גם אם נקום בבוקר ונגלה שרוב בכירי הכנופיה בקטאר ניצלו, צריך לחזור לפרופורציות. אם היינו שומעים את שמותיהם של חברי החבורה הזו לפני שבעה באוקטובר, ספק אם היינו מתרשמים. ח'ליל אל-חיה ועמיתיו לא מתקרבים בחשיבותם לחיסולים שכבר היו: מוחמד דף, יחיא סינוואר, מרוואן עיסא, סאלח אל-ערורי, איסמעיל הנייה ובכירים נוספים. הכנופייה הנוכחית היא דרג ג', שלא לומר ד'. אלה הם שרידיה של הנהגת חמאס. זה לא מקל מגזר הדין שלהם, אבל אסור להיסחף באופוריה אם חוסלו, ואין סיבה להתעטף בדיכאון אם שרדו. זה לא משנה הרבה. תמיד יימצאו להם מחליפים.

שתי שאלות קריטיות: הראשונה, איך יגיב דונלד טראמפ. השנייה, מה הלאה. נתחיל בראשונה. פעם התגובה האמריקאית הייתה עניין מורכב. היה הנשיא, הייתה המועצה לביטחון לאומי, היו הפנטגון וממסד ההגנה, בדרך כלל ביקורתי יותר כלפי ישראל, והייתה מחלקת המדינה (משרד החוץ), עם עמדה עצמאית משלה. היה צריך לעבוד על המורכבות של הממשל האמריקאי כדי להביא תוצאות.

היום השאלה הפכה להיות פשוטה בהרבה: על איזה צד יקום דונלד טראמפ, ומי יהיה האחרון שילחש על אוזנו - רון דרמר, או מישהו אחר שלא מחבב אותנו או שנגמרה לו הסבלנות אלינו?

ולכן כל זרועות המודיעין הישראלי, מהמוסד דרך אמ"ן, דרך השב"כ, דרך 8200, דרך מלמ"ב, דרך המל"ל, דרך מי שאתם רוצים, נצמדו אתמול לרשת החברתית של טראמפ בציפייה למוצא פיו. ישראל אכן הודיעה לארצות הברית מבעוד מועד על התקיפה, אבל מאז האמריקאים מנסים לבדל את עצמם ולהרחיק את עצמם מהאירוע, גם דרך הודעה באנגלית של לשכת ראש הממשלה זמן קצר לאחר הפיצוצים בדוחא, על כך שזו הייתה פעולה ישראלית, יוזמה ישראלית ואחריות ישראלית.

לגבי השאלה השנייה: התאוריה שאני שומע היא שנתניהו חותר לתמונת ניצחון. הוא יודע שאין לו עוד הרבה זמן על קו האשראי האמריקאי, והוא מחפש משהו שיאפשר לו להצהיר שניצחנו ולפזר את ההתקהלות. השמדה כזו, על הבאזר, של מה שנותר מצמרת חמאס, יכולה להיות תמונה כזו. כל מה שצריך אחר כך זה לשחרר את החטופים, לסיים את המלחמה ולקמבן איזה כוח סוני שישמור על השקט בעזה בעוד צה"ל מתארגן מסביב.

בסביבת נתניהו קוראים לתוכנית הזו "עוגת השכבות". בשבועות הקרובים נדע אם אפשר יהיה סוף-סוף לשים עליה נרות ולחגוג את סוף המלחמה, או שהיא תימרח לנו על הפרצוף.