גם בחייה של אומה שרגילה, למרבה הצער, ללא מעט רגעים שכאלה, זו הייתה יממה נוראית כפי שלא זכורה כאן כבר זמן רב. הפרסום הרשמי על דבר נפילת ארבעה "הותר לפרסום" רק בערב, אבל במדינה שצמאה לכל בדל מידע, ידע כל משתמש בטוויטר על דבר נפילתם של ארבעת הלוחמים עוד הרבה קודם לכן.
השמועות שהתבררו לבסוף כנכונות, התערבבו בעדכונים על מספר הנרצחים בפיגוע הירי בירושלים. עשרה חללים ביום אחד הם אגרוף בבטן של כל ישראלי.
בתום יום של פורענות, התיישב עם ישראל מול המשחק של הנבחרת הלאומית מול איטליה וקיווה לסנסציה. נחמה אולי לא תהיה ממשחק כדורגל, אבל ביום שכזה, גם שעתיים של שכחה ברוכה הן משהו להתעודד ממנו.
ונבחרת ישראל סיפקה את הסחורה, אפילו בגדול: אופי, יצירתיות, כישרון ובעיקר היעדר רגשי נחיתות מול אחת מהנבחרות המעוטרות בכל הזמנים. רק שהמשחק הנפלא הסתיים במפח נפש ותחושת תסכול.
דניאל פרץ הוא בחור נהדר, הוא אפילו שוער כדורגל טוב מאוד שכשרונו הביא אותו אל סיפה של אחת הליגות הטובות בעולם, הבונדסליגה הגרמנית. רק שמעתה הפך המשחק אמש לכוכבית, משהו שיוצמד תמיד כהערת שוליים לפועלו. גם אם נכונה לו עוד קריירה מפוארת (ואני בהחלט מאחל לו שכך יהיה), ייזכר לו תמיד גם המשחק הזה.
לא מאמינים? אתם מוזמנים להיזכר בשוער כדורגל נפלא אחר, ניר דוידוביץ'. מבחינה מקצועית הוא היה אחד הטובים שהיו כאן, הן במכבי חיפה והן בנבחרת. מבחינת הזיכרון הציבורי, ייזכר לו לעד הרגע בו קונן שדר הספורט המנוח, מאיר איינשטיין: "אוי אוי אוי, דוידוביץ'". כמה אכזרי, כמה לא הוגן.
הלוואי שכל קינותינו היו נשארות רק על הדשא, תכף נעבור לאלה של "החיים עצמם". אבל קודם כל על רפלקס מותנה שמלווה כמעט כל פיגוע "מוצלח" (מבחינת המרצחים). מיד אנו מתבשרים על כמה פיגועים נמנעו.
"יותר מאלף פיגועים סוכלו מתחילת 2025" ידעו לספר הכתבים הצבאיים, ניזונים כולם מאותו המקור. למה זה חשוב ומדוע זה רלוונטי, בשעה שלפנינו מוטלים לא אלפי הניצולים התיאורטיים מהפיגועים שסוכלו, אלא הנרצחים מהאחד שלא נמנע?
נעצור כאן לרגע וניקח אוויר: כמו כל אזרח ישראלי גם אני מלא הערכה לאנשים שעושים לילותיהם כימים בעבודה הסיזיפית של הסיכול והמניעה, אבל בעודי כותב את המשפט הזה, אני מוכרח, כאזרח, לתבוע מהם לא 99% הצלחה אלא 100%.
למה? כי כמו שוער כדורגל, הם לא יכולים להתהדר בכמעט 90 דקות נהדרות - תמיד יזכרו להם את השנייה שבה לא הגיבו מהר מספיק לכדור שיכלו להדוף.
זה אכזרי, מוכרחים להודות: אני למשל יכול לכתוב שטויות נוראיות, להיכשל בלשוני ולשעמם. כל עוד על כל טור רע יהיו לי עשרה טובים, אפשר להניח שאכתוב גם את האחד-עשר.
לא כך הוא באשר לשוער כדורגל, תפקיד כפוי טובה - ודאי שאין כך לגבי איש מערכת הביטחון, חסר שם ופנים מבחינת הציבור הרחב, שכל ידיעה שהחמיץ לא נגמרת בכדור ברשת אלא בגופו של קורבן חף מפשע.
"יש לנו הצלחות אדירות במלחמה בטרור" תרץ אתמול ראש הממשלה בזירת הפיגוע, רגע לפני שעבר לטקס ניאוץ בג"ץ (מסתבר שלא רק בכדורגל אפשר להאשים את השופטים). זה נכון, אבל זה גם רלוונטי בערך כאילו דניאל פרץ יזכיר שבדקה החמישית של המשחק הייתה לו הצלה אחת מצוינת.
לשחקני נבחרת ישראל, שלחמו בצורה מעוררת התפעלות על כר הדשא בדברצן יש חולצות עם שמותיהם. ללוחמים בטרור אין מדים, שמותיהם ותמונותיהם אסורים בפרסום, אבל לרגע אחד התלכדו שתי הזירות באותו סוג של תסכול: לא על הדברים הרבים והטובים שהצליחו לעשות, אלא על האחד שלא הצליחו למנוע.