לפני כעשרה חודשים טסתי כדי להעביר חודש בליסבון, פורטוגל. בערב בו הגעתי אל העיר, התקיים באחד מברי-היין המרובים שלה ערב שכותרתו הייתה: "שותים יין אורגני ותומכים בפלסטין".
הנה משהו על יין אורגני ומשהו על פלסטין: המילה "אורגני" ביין (כמו ברוב התחומים האחרים) אינה תו תקן איכותי. יש יינות אורגנים נהדרים, יש רעים כחומץ בן יין. לפיכך הכותרת מבטאת יותר את סט הערכים הסביבתיים הן של היינן והן של הלוגם, לא את טיב היין.
ומה באשר לפלסטין? ובכן, אני מקווה שזה לא יבוא כהלם לחובבי היין בפורטוגל, בעצם אולי מוטב שישבו וילגמו כוס יין (אורגני, אורגני, אלא מה?), אבל פלסטין תחת שלטון חמאס, עוד לפני שהחליט זה לפלוש אל מעבר לגבול באחד ממסעות הרצח הברבריים ביותר שידע העולם מאז מלחמת העולם השנייה, לא הייתה ידועה בסצנת היין שלה.
עצם הכותרת של אותו הערב (אין לי מושג אם היה מוצלח) היא חיבור בין שני ערכים טובים לכשעצמם (העדפת מוצרי מזון אורגניים מזה והומניזם שכולו תשומת לב לסבלו של האחר מזה), אבל גם חיבור שמלמד על חוסר מושג באשר למושא המאבק.
גם כיהודי ישראלי, שמכיר מקרוב (מדי) את הצד האחד של הסיפור, לבי לא גס במי שמזהים עם הסבל שחווים האזרחים, בטח במקום עם כל כך הרבה ילדים - הם בטח לא אשמים בכלום. רק שהתמיכה האוטומטית במה שנראה כמו מאבק לאומי צודק של אוכלוסייה כנגד צבא משוכלל, נתמך בידי המעצמה הגדולה בעולם, מלמדת פחות על מעורבות הומניסטית ברוכה ויותר על בורות וחוסר מושג.
בין ונציה לעזה
נתקדם עשרה חודשים על ציר הזמן ונעבור מעזה לוונציה, שם גרף הסרט על הינד רג'אב את הפרס הגדול - וזכה לתשואות חסרות תקדים מצד הקהל. קל להאשים את מוחאי הכפיים במוסר כפול, אבל ינתק כל אחד את מה שהוא יודע על המכלול. בסופו של דבר זהו סיפור על משפחה במנוסה, אחרי שקיבלה הודעת פינוי מביתה בעזה. רובה הושמדה, גם אם בשוגג.
שרדה רק ילדה בת חמש שבתושייה רבה חייגה אל מוקד הסהר האדום. במשך שעות, מוקפת בבני משפחתה ההרוגים היא שוחחה עם נציגת הארגון - עד שפגז קטל גם אותה.
אפשר ללבוש את השכפ"ץ הרגשי שלנו, ווסט קרמי חסין כל רגש ולהזכיר את הילדים הישראלים שלא נהרגו בשוגג, כמו הינג רג'אב, אלא נשחטו בכוונת מכוון בידי נאצים-מוסלמים. אפשר גם לזכור שאנחנו ילדים של מישהו והורים של מישהו ופשוט להזדעזע מילדה הנאלצה לצפות בבני משפחתה מדממים למוות בטרם נקטלה בעצמה.
מה שבטוח אפשר הוא להבין כיצד היצירה הקולנועית סביב הסיפור האמיתי, ממיסה את לב הקהל המערבי שלא מכיר את מורכבות האירועים שהוליכו לאותו רגע נורא שבו ילדה שאין עוררין על היותה חפה מפשע נאלצה להיפרד מהעולם בדרך כה איומה.
ונציה הייתה רק תחנה ראשונה בשורה של פסטיבלים, שבסופם, בעוד כמה חודשים יתמודד הסרט גם על פרס האוסקר. הימור קטן: הוא גם יזכה. הוליווד, פעם מעוז של הסברה ישראלית אפקטיבית, לא תהסס (עוד לפפני שתידרש לתכני הסרט) לזקור אצבע משולשת בפניו של הנשיא שהיא כה שונאת, דונלד טראמפ, שנתפס כמי שמאפשר לישראל לעשות בעזה ככל העולה על רוחה.
אם כך יהיה, הרי שעוד נתגעגע ל-23 הדקות של הסטנדינג-אוביישן שלהן זכה הסרט בפסטיבל ונציה. מהלומה לתדמית בצפון איטליה היא מכה קלה בכנף. אותו הדבר על הבמה בטקס האוסקר הוא התרסקות טוטלית.
הפטרייה שלנו חזרה
גרטה תורנבי (טורנברג) חוזרת, תודו שלא התגעגעתם בכלל. גרטה היא אולי סמל לרדידות של מה שנתפס בטעות כשמאל-אינטלקטואלי. היא התפרסמה כפעילת איכות הסביבה, פרצה לתודעה בגיל צעיר אחרי שתבעה ממנהיגי העולם לעצור את האסון האקלימי - ומאז היא מעורבת בכל מאבק שנשמע צודק ונכון.
היא החליטה למשל שעוד לפני 7 באוקטובר ישראל סגרה את עזה ומנעה מתושביה לייצר לעצמם מזון.
העובדה שישראל פינתה את עזה מכל נוכחות צבאית ואזרחית, כשהיא עוקרת מבתיהם רבים מאזרחיה, חלומם הרטוב של התומכים בפתרון שתי המדינות ושחמאס הוא זה שהשקיע מיליארדים שהיו יכולים להיות מופנים לרווחת התושבים, בתשתיות טרור שעומקן (תרתי משמע) נודע רק במתקפת הרצח, האונס, החטיפה והביזה, קצת פחות מוכרת לה.
אולי הייתה חולה כשלמדו, אולי בדיוק יצאה לחבק איזה עץ. מה, לא לימדו? טוב, קטונתי אפילו מלתקן את מערכת החינוך בישראל, לא כל שכן את רמתם המוסרית של המורים בסקנדינביה (אשר לתנאים, אני בטוח שהם מנצחים בנוק-אאוט).
גרטה אינה רק אידיאליסטית רדודה אלא גם אקטיביסטית במקצועה. אז היא ארגנה משט. נתפסה, נעצרה וגורשה. עכשיו היא בעיצומו של עוד משט, שחונה לפי שעה באגן בדרומי של הים התיכון, בטוניסיה.
גם המשט הזה ייגמר באותה צורה כנראה, אבל יקנה לגרטה עוד קצת שם ומעמד בקהילת האקטיביסטים - היא בטח תהיה אורחת הכבוד בכנס הבא שיקשור בין יין אורגני, טבעונות, הפסקת שימוש בדלק ממוצקים ורצח במסווה של מאבק שחרור לאומי.
מורשת של מי?
אפשר לצחוק על גרטה עד מחר, אבל הדעות שלה, לרבות עלילות הדם שבהן, מתקבלות בחום על ידי אזרחי העולם. מה שהתחיל בשמאל האינטלקטואלי במערב אירופה וצפון אמריקה, פגש פעילים פרו פלסטינים שבעזרת המון כסף קטארי הצליחו להגיע גם אל המיינסטרים, לא רק זה שפעם משך בכתפיים לנוכח השם יזראל - ולא ידע בכלל היכן למקם אותה על המפה, אלא גם אל מי שפעם אהדו אותנו.
עם יד על הלב, מוכרחים להודות שמופע האימים ההסברתי הזה זכה ללא מעט תמיכה לא רק ממשלת קטאר (שלום ללשכת ראש הממשלה ולמתדפק החדש על דלתה, יוסי כהן) אלא גם לסיוע אדיר מצד פוליטיקאים ישראלים.
אחד מאלה הוא שר ה(נשבע לכם שהייתי צריך לעשות גוגל כדי להיזכר איך נקרא המשרד שבראשו הוא עומד)מורשת.
כל מה שטוענים נגד ישראל, בין אם נכון או לאו, אליהו הלה יצדיק באמירותיו. מנסים לשכנע את העולם שאנו מוסריים יותר מתוקפינו האכזריים? הוא יתהה למה לא משמידים אותם באטום.
מנסים להסביר שלא תהיה תקומה לעזה וסיכוי ליציבות באזור אלא רק אם נשמיד אתת חמאס? אליהו כבר מדבר במונחים של "מחיקה" ומבטיח שעזה תהיה יהודית. פשוט נשגב מכל בינה מדוע מבזבז היהודי היקר הזה את כישוריו במשרד המורשת, כשאפשר היה למנות אותו לשר ההסברה.
אלא שגם תרנגול עיוור מוצא לעיתים גרגר. הכמיהה של אליהו להטלת פצצת אטום על עזה (בתשובה לשאלה, לה ענה: "זאת אחת האפשרויות") מסמלת בעיקר תשוקה ילדותית להכרעה מהירה של הסכסוך שלא ייגמר לעולם (אם תרצו הצד השני של המטבע של מי שקוראים תמיד "לעשות שלום"), אבל כהתוויה טקטית שווה לשקול אותה.
כלומר, לא במובן של נשק גרעיני (שיש לישראל רק על פי פרסומים זרים) חלילה, אבל כן במובן של שינוי התגובה האוטומטית של מדינת ישראל ומערכת הביטחון שלה.
מספרי מוות
פצצת אטום קוטלת חייהם של עשרות אלפי בני אדם ברגע אחד. בהירושימה נהרגו, כך על פי הערכות, כ-90 אלף יפנים מהפיצוץ עצמו ועוד כמה עשרות אלפים בימים, החודשים ואפילו השנים שבאו לאחר מכן. בנגסקי, עליה הוטלה הפצצה השנייה (והאחרונה עד כה, תודה לאל) מתו כ-60 אלף בני אדם באופן, כשגם בה היו עוד עשרות אלפי קורבנות עתידיים.
בעזה מתו כבר קרוב ל-64,000 בני אדם, פחות ממחציתם מחבלים חמושים. הנתונים אינם מהימנים במאת האחוזים, אבל לא סוטים בהרבה מההערכות המקובלות על כולם - ממשרד הבריאות הפלסטיני ועד לצה"ל.
את הקורבנות בצד הישראלי קל יותר (מבחינת הספירה כמובן, אל בשום מובן אחר) לחשב: 1,182 נרצחו בטבח 7 באוקטובר, 900 חיילים נפלו לאחריו. אפשר להוסיף למניין הזה עוד קורבנות (למשל מי שנחטפו ודבר הירצחם נודע רק במועד מאוחר יותר, חלקם נרצחו ונחטפו כגופות, אחרים נרצחו בשבי. אל אלה אפשר לצרף את אזרחי ישראל שנהרגו כתוצאה מירי טילים - מעזה, דרך לבנון ועד איראן).
כלומר, כ-2,200 הרוגים בצד הישראלי. אם נתייחס למלחמת העצמאות כמלחמה הישראלית-פלסטינית הראשונה, נגלה שבצד הישראלי נרצחו ונהרגו בערך שליש מכמות האבדות בנפש של אותה מלחמה. לעומת זאת מספר ההרוגים בצד הפלסטיני מתקרב כבר לפי ארבעה (כ-17,000 חללים היו לערביי ארץ ישראל במלחמת השחרור).
כולנו גרטה
איך זה קשור לתשוקה של אליהו לראות "זבנג וגמרנו"? אולי אם היינו מאמצים את המודל (שוב, לא בשימוש בנשק לא קונבנציונלי) הייתה היום המלחמה מאחורינו - וגם מאחורי הפלסטינים.
למה זה לא קרה, כי לא רק "גרטות" בכל העולם פועלות ופועלים על אוטומט, אלא גם ישראל. אנחנו סופגים מכה, מגיבים בהתלהבות, מסתבכים, שוקעים בדכדוך, מבאישים את ריחנו בעיני העולם - ובסוף חוזרים הביתה כשאנו מספרים לעצמנו שניצחנו, אבל בלב יודעים שהיינו צריכים להשיג הרבה יותר.
כך היה בלבנון, כך בצוק איתן, כך גם הפעם. האשראי הבינלאומי נמצא בנקודת השיא שלו ברגע הראשון לאחר המהלומה שהונחתה עלינו.
כמעט קשה לזכור על רקע הבידוד הנוראי שאליו נקלענו אחרי כמעט שנתיים של לחימה, אבל בחודש הראשון לטבח התחרו ביניהם מנהיגי כל העולם (כמעט - האיריים והספרדים למשל התגלו כמנוולים כמעט מהרגע הראשון) בהבעת תמיכה לישראל. רכבת אווירית פרקה בנתב"ג לא רק חימושים אלא בעיקר מנהיגים מרחבי תבל.
זה היה הזמן הנכון ביותר להכות. תארו לכם שהתקפות צה"ל שגבו כבר מעל ל-60,000 הרוגים בצד הפלסטיני, היו מתמצות בגל תקיפות אחד ו"רק" ב-50 אלף הרוגים - כל זה ב-8 באוקטובר, שמראות הטבח (שנדמה כי נשכח מכל לב לא ישראלי) עדיין טריים.
יש כמובן בעיה מוסרית קשה בהחלטה שכזאת, אבל מה אם בזמן שחלף מאז מתו רבים הרבה יותר, חלק גדול מהם לא מעורבים?
מה היה קורה אילו?
מה היה קורה אז? העולם היה מזדעזע, אבל גם מבין נוכח זוועות הטבח.
ההרתעה הישראלית הייתה משתקמת באחת, שכן הערבים היו אומרים שהשתגענו לגמרי, נוכח תג מחיר של כמעט 50 ל-1. צה"ל היה משגר איום לפיו גל שני של תקיפה דומה בדרך, אלא אם ישוחררו כל החטופים - ואין מנהיג בעולם שלא היה מתנדב ומתערב כדי לסייע.
לא בטוח שזה היה מצליח, כמובן, אבל לפחות מבחינה הסברתית, שהופכת ממטרד לצרה צרורה (ואם זה יימשל בקצב הזה היא תהפוך לאיום קיומי של ממש), המצב היה טוב יותר:
הסטודנטים בליסבון היו שותתים יין אורגני למען מטרות אחרות, אולי של דת שאינה מחייבת מיתה בגין לגימת אלכוהול.
הינד רג'אב הייתה אולי חיה בקרב משפחתה - ולא הופכת לאייקון עולמי, סמל לאכזריות מתקפה שאינה מבדילה בין מחבלים לחפים מפשע.
גרטה הייתה ממשיכה לחבק עצים ולהציל דולפינים ולווייתנים (לבל אשמע מזלזל, מדובר במאבק חשוב).
ובעיקר: 900 חיילים ישראלים היו מסבים בעוד כשבועיים לשולחן החג עם משפחותיהם, שכן מלחמת ההתשה שגבתה את שמנו הטוב בעולם, גבתה את חייהם.
קשה לדעת מי המנהיג הישראלי שיוביל את המלחמה הבאה (שבהיעדר סיכוי לשלום אמת בדורנו, תגיע במוקדם או במאוחר), אבל מומלץ לא שלא להיות גרטה. לא להגיב על אוטומט, לא לנסות לעשות את מה שכבר נוסה ונכשל. מכה אחת קטלנית וכואבת, מה כבר יש לנו להפסיד שלא הפסדנו בדרך שבה נהגנו (גם) הפעם?