ללמוד מהניסיון: הגירה מרצון היא ההתחלה של "שיבת פלסטין"

הבוקר התעוררתי לידיעה מוזרה מאוד: עימותים בין מפגינים תומכי ישראל למפגינים פרו פלסטינים בבונדיי-ביץ', חוף בונדיי (כותבים BONDI אבל מבטאים את ה-I בסוף כ-איי ולא כאי).

הקורא הסביר רשאי לשאול מה כאן מוזר, שהרי עימותים דומים פרצו בשנתיים האחרונות בלא מעט נקודות על מפת העולם. ובכן, מה שמוזר הוא שפעם גרתי במרחק הליכה של כמה דקות מהמקום שבו התרחש האירוע.

העניין הוא כמובן לא העובדה שגרתי שם פעם, אלא בכך שהמקום הכי לא פוליטי בעולם והכי רחוק ממקום הסכסוך הישראלי-פלסטיני נשאב גם הוא למערבולת היצרית שמעוררת מלחמת 7 באוקטובר.

בינואר 1990, בהיותי בחופשת שחרור מצה"ל קניתי לי כרטיס טיסה לסידני, אוסטרליה. השירות שלי כלל מעט לבנון, הרבה עזה וחברון (ימי האינתיפאדה הראשונה) והשילוב על הצורך להתעופף מכאן כמה שיותר רחוק עם העובדה שכמה חברים שהשתחררו לפני וטיילו במזרח, הגיעו עד לאוסטרליה, גרם לי להתחיל דווקא שם את הטיול הגדול של אחרי הצבא.

גרתי בסידני כשמונה חודשים שברובם הועסקתי כפועל בניין. בכולם גרתי בשכונה שצמודה לאחד החופים הידועים ביותר של אוסטרליה, לא עניין של מה בכך במדינת אי שבה אלפי חופים, כל אחד יפה יותר מקודמו.

חוף בונדיי של הימים ההם היה מלא בגולשים בני כל הגילאים: מתלמידי בית הספר היסודי שהלכו לבית הספר עם גלשן קטן ("בוגי") ועד למקצוענים של ממש. קרבתן של כמה "בוטל שופס" (חנויות מורשות למכירת אלכוהול) אפשרו את השילוב הכי אוסטרלי בעולם: בירה, שמש וים.

על החול רבצו צעירות בהירות שיער, שלבשו בעיקר את החלק התחתון של הביקיני. לא הרחק מהם עמדו קבוצות של גברים יפנים, לבושים בחליפה בחום הנורא ומחזיקים את הנעליים בידיים. מדי פעם אזר אחד מהם אומץ לגשת אל קבוצה של צעירות ולשאול אם ייאותו להצטלם אתו ועם חבריו. אני די משוכנע שאין איש עסקים יפני שאין לו תמונה מחובק, מבויש, עם צעירה אוסטרלית חשופת חזה על חוף הים של בונדיי.

האוסטרלים, בהכללה כמובן, מתיידדים בקלות. נדיר שתתקל במישהו שלא יברך אותך ב"האוזיטגואינג מייט?" (האו איז איט גואינג, מייט? כלומר, איך הולך, חבר?) במבטא שעד אז שמעתי רק בסרטי קרוקודייל דנדי.

כשהתפתחה גם שיחה והסברתי שאני מישראל, נשאלתי לא אחת שאלות מצחיקות כמו האם אנחנו רוכבים על גמלים או האם כולנו מוסלמים. שאלות שביטאו יותר מכל את העובדה שאין למקומיים אפילו חצי-מושג באשר לישראל, לא כל שכן באשר לסכסוך הישראלי-ערבי.

ברחוב אובריאן (אובריין), הרחוב הראשי שניצב לקמבל פרייד (הטיילת שמעל לחוף) שכן "הכח-קלאב", לא הרחק ממנו פעלה המאפיה של חב"דניק קשיש בשם מקס והייתה גם מסעדה יהודית כשרה אחת, לא רחוק.

בשכונה גרו לא מעט טיילים-תיירים מישראל, שהעבירו ביניהם מידע, עבודות, דירות ומכוניות, אבל הקהילה היהודית של העיר גרה בשכונות מבוססות יותר והומות פחות: היהודים ה"וותיקים" מצפון לגשר הנמל וה"יורדים", המתעשרים החדשים, בשכונת הווילות "בל-ויו היל".

אני נשבע לכם בהן צדקי שלמעט כמה איים בלתי מיושבים באוקיאנוס השקט, לא היה כמעט מקום מעורב פחות מבחינה פוליטית, בטח לא בפוליטיקה עולמית, בטח ובטח שלא בקונפליקט המזרח-תיכוני.

איך זה השתנה? ובכן בעזרת כמות נכבדת של מהגרים מאזורנו: הראשונים נמלטו כבר בשלהי שנות השבעים מלבנון של מלחמת האזרחים, אבל בהיותם נוצרים, הם לא עיינו את ישראל (אלא רק הפכו לכאלה בשנים מאוחרות יותר). האינתיפאדות ייצרו קהילה של מהגרים פלסטינים, גם כאן, בשנים הראשונות היה חלק גדול מהם נוצרי, שעליית חמאס בתחילת שנות התשעים החלה לדחוק אותם החוצה.

לאט לאט החלו להגר גם מוסלמים, קהילה שכמעט שלא הייתה קיימת בסידני לפני 35-40 שנה. הראשונים הגיעו מעיראק, בהתחלה בגלל המלחמות והכאוס הפוליטי שנוצר לאחר מלחמת המפרץ השנייה (זו של בוש הבן ב-2001), אחר כך כל רקע מסעות הכיבוש המחרידים של דאע"ש, מלחמת האזרחים בסוריה - ובין אלה לאלה ולאלה - קילוח דק של מהגרים פלסטיניים.

הגירה משטחי עזה או יהודה ושומרון לאוסטרליה אינה זולה. על כן רוב המהגרים היו בני מעמד בינוני גבוה או בני עשירים שביקשו ליצור להם עתיד טוב יותר באוסטרליה. הם השתלבו די מהר ברוב תחומי החיים ובאקדמיה. כדרכם של מהגרים הם התחילו מלמטה, אבל צברו חיש מהר כוח והשפעה, שהתבטאו - שלא לומר: התפרצו, על רקע המלחמה הנמשכת.

ומסידני - לשאר העולם. צפו בהפגנות נגד ישראל, לא רק בלונדון שבה הייתה מאז ומעולם קהילה ערבית-מוסלמית עשירה ומבוססת, אלא ממקומות מפתיעים הרבה יותר, מאוסטרליה ועד לארצות הברית.

המשותף לרובן: לפני 20-30 שנה הן לא יכלו להתרחש. עתה מובילים אותם צעירים פלסטינים, רובם בני מהגרים שהוריהם נמלטו ממציאות החיים הקשה במה שהם מכנים "פלסטין".

ערבים ישראלים ופלסטינים שהיגרו מכאן אולי לא ממש מתים על ישראל, אבל רובם הגיעו לארץ היעד גם עם חשש גדול מחמאס. חלק אפילו רואים בעצמם קורבנותיו. אז מדוע הם מזדהים אתו? ובכן, הם לא. מעטים מהם נמנים על תומכיו. מה שכן, הם רואים בכיבוש הישראלי אחראי לא רק למותם של חפים מפשע בעזה, אלא גם לעליית חמאס עצמו.

לא ניכנס עכשיו לוויכוח הפוליטי האם הכיבוש הוא רע ומשחית או שמא הוא הכרחי כדי להציל חיי יהודים (השקל שלי: הוא גם וגם), אלא ננסה להסכים על כך שההגירה של פלסטינים ממדינת ישראל, משטחי הרשות הפלסטינית ומעזה, היא שמחוללת לא מעט מההפגנות הפרו-פלסטיניות (לא נשכח את המימון הקטארי הנדיב, כמובן).

היא משאירה מאחור את חסרי ההשכלה וחסרי האמצעים, שהופכים לעניים ומסכנים עוד יותר בעיני העולם, ובמקביל מייצרת בסיסי תמיכה במאבקם ברחבי תבל.

אני לא משווה חלילה בין השואה למה שמתחולל בעזה בשנתיים האחרונות, אבל באופן שבו אסון לאומי מרוחק מנוצל לטובת הסברה בידי מיעוט מבוסס בארץ אחרת, מוכר לא רע לעם היהודי. שואת עמנו הייתה האסון הנורא ביותר לא רק בתולדות העם היהודי אלא גם רגע השפל הנמוך ביותר בתולדות האנושות - על כך אין עוררין.

האופן שבו הפך האסון הזה לכלי שיש לו משמעות הסברתית פוליטית, התגבש כתוצאה מחוזקן של קהילות יהודיות ברחבי העולם, פה ושם גם באירופה, אבל בעיקר בארה"ב, שרבים בין המפיקים בהוליווד נמנו על בניה.

אלה סייעו להפוך את האסון לסיפור (מסיפורה של ספינת הפליטים "סיינט לואיס" שפרט על רגשות האשם האמריקניים, דרך "אקסודוס" שכרך בין פליטות לתקומה ועד ל"רשימת שינדלר" שהחייתה את זיכרון השואה בקרב בני הדורות השני והשלישי) ואת הסיפור לפוליטיקה אפקטיבית.

עתה (ולמען הסר כל ספק: ההשוואה היא אינה בין האירועים עצמם אלא רק באופן שבו הם מתווכים לקהל המערבי) יש לפלסטינים סיפור גדול שבו הם הקורבן ויש להם די סוכני הפצה טובים בציבור ובתקשורת כדי לגייס את דעת הקהל במדינות המערב.

בקצה הימין בישראל דוחקים בממשלה לעודד תכניות של מה שמכונה "הגירה מרצון" מעזה. למרבה הצער התפשטה האש הזאת מהשוליים למרכז, באשר רבים מהישראלים היו שמחים לקום מחר בבוקר ולגלות שהפלסטינים פשוט נעלמו... רק שאפילו אם מתעלמים מהיבטים מוסריים שכרוכים ברעיון ונשארים רק עם הפרקטיקה, הרי שלא כל הפלסטינים יהגרו, משמע - הבעיה לא תיפתר. מה כן יקרה? על כל תושב פלסטיני יהיו שני מהגרים במדינות המערב שיהדהדו את סיפורו.

לעם היהודי זה לקח 2000 שנה, אבל תהליכים היום הם מהירים בהרבה. עידוד ההגירה מישראל ומה"שטחים" (בדגש על עזה) שנראה לישראלים רבים כסיום מוצלח לסכסוך רב שנים, הוא לפיכך רק הקדימון ל"שיבת פלסטין": גם בהנחה האופטימית שאנחנו ננשום לרווחה, הרי שלא ירחק היום שבו נינינו או ניניהם ישלמו את המחיר. מי כמונו יודע?!