שנים של שתיקה, תלונות שהוסתרו מאחורי דלתות סגורות וכאב שנבלע בחדרי חדרים התפרצו השבוע החוצה. ילדות ספרדיות מצטיינות נשארות מחוץ לסמינרים האשכנזיים, למרות תעודות הצטיינות ומסירות בלימודים. ההורים מדברים על מבחנים מבוימים, עירייה שמפנה אצבע מאשימה לסמינרים, ומוסדות שסוגרים את השערים רק בגלל שם המשפחה. הבנות יושבות בבית, אמהות לא ישנות בלילות, והפוליטיקה? היא עסוקה בהבטחות, בהכחשות ובבכירים ששולחים את ילדיהם דווקא למוסדות האשכנזיים.
א', תלמידה ירושלמית ממשפחה ברוכת ילדים, תמיד נחשבה מצטיינת: חרוצה, שקטה, אהובה על המורות. אבל כשהגיעה שעת ההרשמה לסמינרים כל זה לא הספיק.
"אני בבית לבד", היא אומרת בקול חנוק. "זה בגלל שם המשפחה שלי. כולם אומרים לי אולי תשני את השם אבל אני לא רוצה. לפעמים אני כמעט נשברת, אבל מנסה להחזיק מעמד".
אמא שלה, מיכל נלקין, מספרת על מסע ייסורים: מאות שקלים שולמו על מבחני קבלה שמראש לא נועדו לבחון ידע אלא מוצא. "זה הכול מכור", היא מתארת. "משרד החינוך מפנה לעירייה, העירייה לסמינרים - ובסוף הילדות שלנו נשארות בחוץ".
כשפנו לוועדת ערר, ההסבר הרשמי היה שהבת חלשה בחשבון. "אז מה? אסור להיות חלשה במקצוע אחד? הרי יש אשכנזיות עם ציונים פחות טובים שהתקבלו מיד. חברות ספרדיות מצטיינות נדחו. זה ברור: זה שם המשפחה".
האבסורד הגיע עד כדי כך שבטפסי הרשמה לילדים הצעירים יותר, האמא ניסתה לשנות את שם המשפחה: "עם שם ספרדי לא היה מקום. כשכתבתי שם אשכנזי פתאום התקבלו בברכה".
המחיר הנפשי כבר כאן: "הבת שלי בוכה. אין לה תלבושת, אין ספרים. אני לא ישנה בלילות. אפילו בעירייה אמרו לי: 'איך לא קיבלו אותה? היא נראית ממאה שערים'. אבל זה לא עזר, השם הכריע".
כדי להבין את השורשים, צריך לחזור אחורה. עולם הישיבות בארץ נבנה בעיקר בידי הרבנים הליטאים, ברוח המסורת האירופית. לעומתם, יהודים בני עדות המזרח שעלו לארץ איבדו במידה רבה את המורשת התורנית שלהם והופנו למוסדות "קירוב". מי שהצטיין המשיך למסגרות הליטאיות, כי אלטרנטיבה ספרדית כמעט ולא הייתה קיימת.
הקמת ש"ס ורשת מעיין החינוך התורני סימנו תפנית: "להחזיר עטרה ליושנה", לבנות מחדש את החינוך הספרדי. ואכן, רשת ענפה של מוסדות קמה - אבל המציאות מראה שגם היום, ארבעה עשורים אחרי, בנות ספרדיות עדיין נאלצות לעמוד מול שערי סמינרים אשכנזיים סגורים.
איפה ש"ס? איפה דרעי?
הורים רבים פונים לנציגי ש"ס ושומעים בעיקר שתיקה. "כתבתי לצביקה כהן שהבת שלי בוכה והוא פשוט איחל לי שנה טובה. צחקו לי בפנים", מספרת האם. "אריה דרעי לא נגיש, לא עונה. ראש העיר משה ליאון אמר ברדיו שהוא 'בוכה איתי' - אבל אני זו שלא ישנה בלילה".
הכעס מופנה גם לפער בין הצהרות למציאות: נציגי ש"ס ורבנים בכירים ממשיכים לשלוח את ילדיהם לסמינרים אשכנזיים, בזמן שהם מצהירים מעל כל במה על הצורך בבניית מוסדות ספרדיים איכותיים. ההורים, שמאמינים בסמכות המוסרית שלהם, נותרים עם תחושת נטישה.
אשר מדינה, דובר ש"ס, מסכם: "כל התנועות החברתיות כמו הפנתרים השחורים הציפו את בעיית האפליה אבל הן לא שינו את המצב. ש"ס קמה כדי לפעול מבפנים, וזה מה שהיא עושה בהצלחה. אנחנו בונים מוסדות לבנים ולבנות, יוצרים אלטרנטיבה איכותית, וכך הפכנו לעולם התורה הגדול ביותר בארץ. למבקרים אנחנו אומרים: המהפכה כבר כאן. על כל ישיבה שהם פותחים אנחנו פותחים ארבע או חמש, וכולן איכותיות. כך אנחנו ממשיכים להחזיר עטרה ליושנה".
הפער שנותר
בצד אחד ילדות מצטיינות שנדחות רק בשל שם המשפחה. בצד השני תנועה פוליטית שמציגה רשת מוסדות עצומה והישגים חסרי תקדים. ובתווך - השד העדתי החרדי, שלא מוכן להיעלם, יחד עם הורים שמרגישים שהמערכת הפוליטית והחינוכית הפקירה אותם.
המאבק הזה, כמו הדמעות של א', רחוק מאוד מסיום.