ללא תכלית: המבצע של נתניהו להחרבת מדינת ישראל

השבוע התקיימה שיחת הכנה בין דרג הפיקוד הזוטר של אחת מחטיבות החי"ר בצה"ל למפקד האוגדה. השיחה נועדה לפרוק מתחים ולענות על שאלות ערב הכניסה לעיר עזה. היא הוגדרה על ידי כמה ממשתתפיה כ"בוגרת, אבל נוקבת. מאוד נוקבת". הקצינים, בעיקר מהדרג הזוטר והלוחם (מ"מים, מ"פאים וכו') רצו להבין מה המטרה. "תסבירו לנו מה אנחנו אמורים להשיג שלא השגנו, מה אנחנו אמורים לעשות שעוד לא עשינו", שאלו, "האם זה שוב מלחמת בלוקים, להרוס מבנים ולשטח בניינים? מה האסטרטגיה, מה תכלית הפעולה?", שאלו. "אנחנו נעשה כל מה שיורו לנו, אנחנו קצינים בצה"ל ונמלא כל פקודה, אבל חשוב לנו לנסות להבין מה אנחנו מנסים להשיג עכשיו, ואיך, הרי כבר היינו בעזה ובג'בליה ובכל מקום".

מפקד האוגדה הסביר. הוא עושה סבב ארוך בין שדרת הפיקוד הזוטר של כל היחידות באוגדה. מחבר את הטקטיקה לאסטרטגיה, מנסה להסביר את חשיבות הקרב הנוסף הזה על קודמיו. אני מניח שחלק מהלוחמים השתכנעו. חלק אחר, לא. אני שואל את עצמי כמה מהם ייהרגו וכמה ייפצעו בשבועות הקרובים ובעיקר, בשביל מה.

בצה"ל ובשב"כ מעריכים כי תשתית המנהרות בעזה תחתית ערב 7 באוקטובר השתרעה על פני כ־700 ק"מ, מתוכה הצליח הצבא להשמיד או לנטרל כ־200 ק"מ. כלומר: רוב רובה של תשתית המנהרות בעזה תחתית קיימת, זמינה ושמישה. כלומר: יש לחמאס איפה להסתתר, יש לו מאיפה לפעול, יש לו לאן לברוח ומאיפה להגיח.

ההערכה כי כיבוש עזה יעלה בחייהם של כ־100 חיילים נגזרת מהנתון הזה. הרי בהתמודדות פרונטלית אין מץ'־אפ בין צה"ל לחמאס. מעולם לא היה. אבל כשצבא שנשחק בשתי שנות לחימה אינטנסיבית, כשחלק גדול מהציוד ההנדסי הכבד שלו שחוק, פגוע או תקול, כשחלק לא מבוטל מהשריון שלו במצב דומה, כש־900 לוחמים כבר נהרגו ואלפים רבים נגרעו מהסד"כ בגלל פציעות, כשאחוז ההתייצבות למילואים נשמר בסוד, היכולת להתמודד עם גרילה המגיחה ממעבה האדמה ונעלמת בתוכה לאחר הפגיעה, אינה גבוהה.

בנתונים הללו, כשלחמאס אין מה להפסיד (הוא כבר הפסיד מזמן), נחיתותו הופכת ליתרון. לא, אין סיכוי שחמאס ינצח את צה"ל בתחום הצבאי. זה לא יקרה וזה לא היה אמור לקרות גם ברגעים הכי איומים של 7 באוקטובר. זה לא כוחות. אבל יש סיכוי שבסוף ההרפתקה הנוכחית של "כיבוש עזה" חמאס יוכרז, סופית, כמי שניצח את ישראל ברמה התודעתית, המדינית, הבינלאומית, ההיסטורית. אנחנו כבר כמעט שם.

"אין לאף אחד מושג מה אנחנו מחפשים להשיג כאן", אמר השבוע גורם בכיר למדי שנוטל חלק מרכזי במערכה, בשיחה פרטית, "את אותם הדברים שמענו לפני רפיח, לפני שג'אעייה, לפני ח'אן יונס. יש כאן מיליון בני אדם, נניח ש־80% מהם יתפנו, עדיין יישארו 200 אלף. עכשיו בוא נדלג חודש־חודשיים קדימה. אצלנו יהיה כמה עשרות לוחמים פחות, עם משפחות הרוסות והמשך שחיקה. אצלם יהיו אלפי הרוגים, חלק מהם מחבלים. האם זה יוביל ל'ניצחון מוחלט'? ברור שלא. כדי לנצח את חמאס צריך להחליף את חמאס, ובתחום הזה שום דבר לא זז ולא יזוז, כי אין לממשלה תשובות.

צה"ל זקוק לרענון, מנוחה ושיקום מיידיים. מספר הפוסט־טראומתיים בהמראה. הציוד שחוק, העצבים שחוקים, האנשים שחוקים. חלק מהם ממשיכים לבוא בגלל החברים שלהם, בגלל שקוראים להם, אבל זה הולך ומתמוסס. יהיו הרבה תאונות, יהיו הרבה תקלות, ככה זה כשנשחקים. ובינתיים המצב שלנו בעולם בקריסה מטורפת. לא היה דבר כזה. לא מזמן חזרו שני חבר'ה מסיור באזורים נידחים בנורווגיה, הם סיפרו שגם שם, באיזו עיירה בסוף העולם, נתקלו בהפגנה פרו־פלסטינית שסימנה את ישראל כאחראית ל'רצח עם'. לא נותרו לנו ידידים, לא נותרו לנו תומכים, אנחנו כבר מדינה מצורעת וגם הסבלנות של טראמפ תיגמר בסוף.

איך שאנחנו לא מסתכלים על זה, אחרי שכל הצמרת חוסלה וכל הפיקוד בכל הדרגים חוסל, מה שנשאר זה להפוך את עזה לרפיח. כלומר להרוס אותה לגמרי. יהיה מעניין לראות איך זה יעבוד עם הגורדי שחקים בעזה. מה, נפיל אותם עם דחפורים? ממטוסים? נשטח עיר של מיליון בני אדם? ואחר כך מה? תאר לעצמך שבינתיים גם טראמפ, החבר האחרון שלנו, יתהפך עלינו. נישאר עם רצועה הרוסה לגמרי, שני מיליון פליטים רעבים שכבר עכשיו אנחנו מאכילים על חשבוננו, וכל העולם יקבע שאנחנו אשמים, יטיל עלינו את האחריות ויסמן אותנו כמי שאחראים לרצח עם.

אל"ם (בדימוס) יוסי לנגוצקי, ממייסדי מערך המ"מ בצה"ל והגיאולוג הראשון שבישר את מאגרי הגז בים הישראלי, שיגר כבר באפריל מכתב אזהרה מנומק לשר הביטחון, שבו הוא קובע כי מערכת הביטחון כשלה בנושא המלחמה באיום המנהרות. לנגוצקי, שהיה יועץ הרמטכ"ל לנושא מנהרות והתריע מראש על הסכנה, גם בגבול הצפון, קובע כי בהינתן שרוב המנהרות עדיין קיימות ושמישות, "הסיכויים להכרעה צבאית של חמאס, כמו גם לחילוץ החטופים, קטנים מאוד אם בכלל". הוא כותב ש"במציאות הנוכחית יכולים כוחות חמאס להיערך במסתור, לאורך פרקי זמן משמעותיים, במנהרות שאינן ניתנות לאיתור ומכאן שהסיכויים להשמדת מנהרות אלה, על השוהים בהן, הינם קטנים עד בלתי אפשריים". עד היום, חמישה חודשים לאחר שיגור המכתב המפורט, עוד לא קיבל תשובה, או אפילו אישור קבלה.

הרמטכ"ל, רב־אלוף אייל זמיר, לכוד בין המצרים. הוא מבין את המצב טוב מכולם. הוא מבין את חוסר התוחלת (גילוי נאות: הדברים הללו לא נכתבים כאן בעקבות תדרוך כלשהו של הרמטכ"ל או מי מאנשיו). הוא מנסה להציל את הממשלה מעצמה, אבל הצלחתו מוגבלת, כי גורמי הקיצון בה לא מעוניינים ב"ניצחון מוחלט" במשמעותו הצבאית. הם מעוניינים בגירוש כל הערבים מעזה, הריסתה והפיכתה למושבה ישראלית. המניעים שלהם לא מבצעיים ולא ענייניים ולא רציונליים, אלא משיחיים.

בימים כתיקונם, הגורמים הללו, כלומר בן גביר, סמוטריץ', סטרוק וחבריהם, לא נמצאים בעמדת השפעה, הנהגה או החלטה. וגם אם כן, תמיד יהיה מי שיבלום אותם ויחזיר אותם לקרקע המציאות הרציונלית. מי שעשה את זה עד עכשיו, היה נתניהו. לא מזמן הוא הסביר שלא הסכים להבעיר את כל המזרח התיכון רק כדי לנצח בבחירות, כשאיתמר בן גביר דרש ממנו לאשר לו להתפלל בהר הבית.
אבל נתניהו הנוכחי הוא אדם אחר לגמרי. הוא בטראנס. הוא יותר בצלאל מסמוטריץ', יותר סטרוק מאורית. הוא ממשיך להגדיל את גובה ההימור. הוא כינה השבוע את ויקי כהן וענת אנגרסט, שתי אמהות שבניהן נחטפו לעזה ונאבקים על חייהם כבר שנתיים במנהרות חמאס, "פלנגות פשיסטיות". נתניהו הוא הגמל שלא מבחין בדבשתו. האיש שהפך את ישראל למדינת פלנגות פשיסטית, כך בעיני רוב רובו של העולם, מכנה שתי אמהות שנאבקות על חיי בניהן, שהוא עצמו שלח להילחם על הגנת המדינה והוא מפקיר כבר שנתיים, בכינוי "פלנגות פשיסטיות".

מה יעשה הרמטכ"ל? בגדול, מה שהקבינט יורה לו, אבל לאט. בצורה אחראית, מקצועית, מדודה, שתסכן כמה שפחות חיילים ו/או חטופים. הוא לא ייצא למהלך ראווה שיספק את הקבינט ויאפשר לנתניהו וכ"ץ לעשות סיבוב דאווין ואבו־עלי (אקספרס). הוא ילך צעד־צעד, שלב־שלב, הוא יתפוס את עזה רחוב־רחוב, רובע־רובע, ואז יטהר את העל־קרקע ואחריו את התת־קרקע.

בין שלב לשלב הוא יחזור לקבינט, על אפם ועל חמתם של כולם, ידגיש שוב את דעתו המקצועית (שהמשך המלחמה יסכן חטופים ויגרום יותר נזק מתועלת) ויבקש הוראות חדשות. זאת, אף שנתניהו וגם כ"ץ מדגישים כל הזמן בפניו של זמיר שלא צריך יותר החלטות ולא צריך יותר אישורים, צא וכבוש את עזה כמה שיותר מהר. אז זמיר יעשה את הדברים, אבל בקצב אחראי ומקצועי.

אף אחד לא מבין מה עובר על שני אלה, בנימין נתניהו ושמשו ישראל כ"ץ. מי שקיווה שמדובר בהצגה, בתרגיל "תחזיקו אותי", באיזה קלף נסתר שדרמר גנב מקושנר והעביר לארז וינר, מבין שזה לא קלף, זה יותר בית הקלפים. מה שרואים, זה מה שיש. כמו סימני הנפט של פעם, שאחריהם הגיע בעיקר יובש.
המסקנה של לא מעט גורמי מקצוע היא שהחברים פשוט ירדו מהפסים. כשאייל זמיר מסביר להם שאחרי נובמבר, כשצה"ל יאחז בעזה, ישלוט בשטחי מפתח ויטהר רובע־רובע, יהיה צורך להטיל ממשל צבאי, הם מחייכים. פעם, ממשל צבאי בעזה היה איום. היום זה נראה כמו הבטחה. אף שזה יעלה עשרות מיליארדים, אף שאין שום תשתית, שום הכנה, שם תוכנית, שום כלום. לפעמים נדמה שהמדינה כולה ירדה מהפסים והיא דוהרת לתהום. המאמץ להפוך את עזה לרפיח יהפוך בסוף את ישראל כולה לרפיח.

קוראי הטור הזה מכירים את עמדתי רבת־השנים בעניין הצורך להפשיל שרוולים, להיכנס לעזה, להתעמת עם חמאס, לפרק את יכולותיו ולייבש את ביצת הטרור ביד קשה ובפעולת עומק דמויית חומת מגן ביהודה ושומרון. אני מטיף לזה מאז 2008. הדברים שהובאו בפתח הטור הזה אינם סותרים את העמדה הזו. כתבתי לאורך השנים שככל שנקדים עם הפעולה הזו, כך המחיר שלה יהיה זול יותר. למרבה הצער, לא רק שלא הקדמנו, איחרנו. יצאנו לפעולה הזו רק אחרי שקרה לנו האסון הקשה בתולדות העם היהודי מאז השואה. או, כמו שניסח זאת היטב הרמטכ"ל בישיבת הממשלה: "בוקר טוב אליהו, עכשיו נזכרתם? אתם קבינט 7 באוקטובר, עכשיו אתם נזכרים לדבר על הכרעת חמאס?".

ולכן, מה שנכתב כאן אינו תבוסתנות או "שמאלנות", רחמנא לצלן. מה שנכתב כאן הוא מציאות. ישראל לא הכתה מעולם אף אחד מאויביה במכה שאפילו מתקרבת למכה שספג חמאס. ישראל סיימה את המלחמה נגד איראן אחרי 12 ימים ואת חיזבאללה אחרי מספר שבועות, כשעיקר האיום והכוח של אויבים מסוכנים אלה נותר בעינו. הסכנה הנשקפת ל"7 באוקטובר נוסף" מעזה כרגע, דמיונית בלבד. כדי לבצע שוב טבח בישראל חמאס יזדקק למאות מיליוני דולרים, שנות שיקום ארוכות ואספקת ציוד ואמצעי לחימה. אף אחד מכל אלה לא יינתנו לו גם אם המלחמה הנוכחית תסתיים מחר. האירוע של חמאס נגמר. הוא יישאר כפלג טרור רצחני, טורדני ומסוכן, בדיוק כפי שהוא נותר על כנו ביהודה ושומרון, מקום שעליו אנו שולטים צבאית גם היום.

אז מה הם רוצים, הקיצונים? הם רוצים חזון משיחי של "ניקוי עזה מערבים". האם מישהו באמת מאמין שנצליח להוציא את שני מיליון הפלסטינים מעזה, גם אם כל בתיהם ייחרבו? האם מישהו מבין מה יקרה אחרי שנגמור להחריב את כל הרצועה? האם קשה לעצום עיניים ולדמיין אותנו הופכים בעיני העולם לגרסה היהודית של גרמניה הנאצית שמבצעת רצח עם וטיהור אתני? האם קשה להבין שהאחריות על גורלם של אותם עזתים תיפול עלינו? כלכלית, כספית, לוגיסטית ומצפונית?.

אם מישהו היה בא לנתניהו ב־8 באוקטובר ואומר לו שלמרות המכה הקשה צה"ל עתיד להיכנס לעזה, להרוג מעל 60 אלף פלסטינים, כמחציתם מחבלים, לחסל את כל צמרת חמאס בארץ ובחו"ל כולל מוחמד דף, יחיא סנוואר, מרוואן עיסא וכל האחרים, להרוג את כל המפקדים בכל הדרגות לפחות ארבעה סבבים ולהרוס מחצית מהמבנים ברצועה, הוא היה חותם על זה. זה הרבה יותר מניצחון. זו מכה תודעתית שהונחתה בליבו של הג'יהאד האסלאמי־פלסטיני כנגד ישראל. מצבה של עזה, תמונות האוויר מעריה החרבות, נצרבו לא רק בגנטיקה של המחבלים ושל האסלאמיסטים ושל כל המשטרים במזרח התיכון, אלא של העולם כולו. כך ייעשה למי שמעז להרים יד על יהודים ולנסות לטבוח בהם, אחרי השואה.

אבל נתניהו לא מתעניין בכל זה. הוא בסך הכל רוצה לשמור על הבלוק שלו. גם אם זה יגרום לנפילתו של בלוק גדול ועוצמתי בהרבה על הראש של כולנו. אפילו הנשיא טראמפ, שתמיכתו אינה מוטלת בספק, כבר אמר ש"ישראל תצטרך לסיים את המלחמה הזאת. הם אולי מנצחים במלחמה, אבל הם לא מנצחים בעולם יחסי הציבור - וזה פוגע בהם, לפני 15־20 שנה לישראל היה ה'לובי' החזק ביותר שהיה אי פעם בקונגרס, יותר מכל גוף, חברה, תאגיד או מדינה שראיתי - ועכשיו היא נפגעה. ישראל הייתה החזקה ביותר, והיום אין לה 'לובי' כל כך חזק. זה מדהים".

זה אכן מדהים. חבל שטראמפ לא נשאל באותו ריאיון מי היה ראש הממשלה בישראל באותם 15־20 שנה. אחריותו של נתניהו למפולת המטורפת במעמדה של ישראל בעולם בכלל ובתוך ארצות הברית בפרט, גדולה אפילו מאחריותו להתעצמות חמאס באותה תקופה. וזה לא שהוא לא הוזהר. הוא הוזהר אין־ספור פעמים, גם בעמודים האלה. למרות כל זה, הוא העדיף את ההבטחות של רון דרמר. הוא הזניח את הקהילה היהודית, התנכר לרפורמים ולקונסרבטיבים, הרוב המוחלט והמשפיע והמסור של אחינו ואחיותינו באמריקה, התערב בגסות במערכות הבחירות לנשיאות לטובת המועמדים הרפובליקנים (בלט במיוחד בקמפיין של מיט רומני), בא לקונגרס מאחורי גבו של הנשיא ב־2015 רק כדי לנצח את הרצוג שבועיים אחר כך, אף שידע שזה יהיה גט כריתות עם הממסד המפלגתי הדמוקרטי, וכו' וכו'.

מלאך חבלה על סטרואידים. את היבול של מלאכת ההרס הזו אנחנו קוצרים עכשיו. עוצמת הנזק האסטרטגי לא מתורגמת כרגע ליותר מדי מעשים בשטח, בזכות טראמפ. אבל טראמפ לא יהיה שם לנצח. אחריו, המבול.

בואו נחזור ל"פלנגות פשיסטיות". בסוף, את בנימין נתניהו מעניין רק בנימין נתניהו. החרדתיות הפתטית שלו, הדרישות החוזרות ונשנות מהשב"כ להדק את האבטחה סביבו וסביב משפחתו ונושאי כליו, האשמת המשטרה והשב"כ בכך שמפקירים אותו ואת משפחתו למשיסת הפלנגות, המפגינים הפשיסטים ושאר החצופים שמתכננים להרוג אותו, כל אלה מוכרים לזרא.

נתניהו הוא האדם המאובטח ביותר בתבל. השבוע עבר מתחת לרדאר כינוס הקבינט, או הממשלה, באותו בונקר מאובטח מסתורי במעמקי האדמה, מחשש שהחות'ים יפגעו בנתניהו או בשריו כנקמה על הריגת ראש ממשלתם ושריו. הסיכוי שטיל חות'י יפגע בישיבת ממשלה קטן מהסיכוי שנתניהו יתנדב לשלם את הוצאות האבטחה של בנו במיאמי.

אבל הכוונה האמיתית של האירוע מסתתרת במקום אחר. הרי בקרוב ייאלצו שופטי נתניהו לחדש את הדיונים בתיקי האלפים. למרות הזמן שחלף, החקירה הנגדית של נתניהו עוד לא באמת החלה ולא הותנעה. מה שעוד אמור לקרות בקרוב, זה כניסתו של דוד זיני לתפקיד ראש השב"כ. בדיון שהתקיים השבוע, כך על פי הפרסומים, השב"כ הביע דעה מקצועית שלפיה אין צורך להחביא את הקבינט. ובכל זאת, הם התחבאו.

האם בפעם הבאה שבה יתבקש השב"כ לנפק חוות דעת מקצועית על סיכון ביטחוני לממשלה, לקבינט או לראש הממשלה, חוות הדעת תהיה מקצועית בלבד ונקייה משיקולים זרים? אין לדעת. דוד זיני אמור להיכנס בקרוב לתפקיד ראש השב"כ. אני לא רוצה להטיל דופי באיש, לוחם אמיץ עשרות שנים. הבעיה היא דרך המינוי, שבה בוצעו כל העבירות והפאולים האפשריים, דרך שהופכת את זיני למי שנהנה מההפקר ומונה לתפקיד שאליו לא היה אמור להגיע בשום קונסטלציה. אני מעריך שאם אכן הוא ייכנס לתפקידו, בקרוב הוא יידרש שוב, כמו שנדרש קודמו, לנפק לראש הממשלה חוות דעת שלפיה המשך עדותו במשפטי האלפים, במקום קבוע, עלול לסכן את חייו. מה יעשה זיני אם גורמי המקצוע בשירות יענו את מה שענו עד עכשיו?.

בואו נעמיד דברים על דיוקם: בישראל כבר נרצח ראש ממשלה. זה לא היה נתניהו, זה היה רבין, שבניגוד לנתניהו לא התבכיין על זה שלא מאבטחים אותו, אלא להפך, נחר בבוז מול מי שהמליץ לו לעטות שכפ"ץ. מי שהוביל את ההסתה הפרועה נגד רבין, היה נתניהו. הוא הוזהר על ידי ראש השב"כ כרמי גילון, והתעלם. הוא הוזהר על ידי ד"ר (היום פרופסור) יאיר עמיחי המבורגר, שעבד בשירותו כפסיכולוג המונים, אזהרה נוקבת ומפורשת שלפיה ההסתה שמובילים פעילי הליכוד נגד רבין "משחררת יצרים אפלים ואת השד מהבקבוק", והתעלם.

מה שנתניהו כן עשה זה להפציר בראש השב"כ יעקב פרי להציב אבטחה עליו, על עצמו, על ביבי. פרי בדק אם נשקפת לביבי סכנה וחזר עם תשובה שלא. לא נשקפת. נתניהו דרש ממנו להעביר את הבקשה שלו לראש הממשלה רבין. מה עשה רבין? ניחשתם נכון. "תאבטח אותו וזהו", הורה לפרי. אז השב"כ התחיל לאבטח את נתניהו, כיושב ראש אופוזיציה, כבר אז, ב־1995. חבל שהשב"כ לא אבטח, במקביל, את ראש הממשלה רבין.

מאז הפכה הבכיינות לפרנויה. לאחר ניסיונות התנגדות של המערכת לאבטחת בניו של נתניהו, השתלטה המשפחה גם על אגף הביטחון במשרד ראש הממשלה, שם הוצב דחליל מטעמה. זה החל באספקת מאבטחים, מכונית ונהג לבנים בישראל, מה שהוביל לנסיעת הפוסיקט ההיא, ונמשך באבטחה מעובה ויקרה להחריד סביב הבן יאיר במיאמי. כל זה, אף שגורמי המקצוע האמיתיים קובעים פעם אחר פעם שאין בכך צורך או אילוץ מבצעי.

בין לבין היינו באותו "לינץ'" נורא מול המספרה בכיכר המדינה וכמובן גם באותו רחפן נפץ שפגע בחלון בית המשפחה בקיסריה, מה שהפך את הפיגועון הזה לאחד היקרים בהיסטוריה הרחפנית. הווילה בקיסריה, שבלעה עד היום מיליונים רבים מכספי משלם המיסים, שאבה עוד ממון רב כדי לקדם את פני הרחפנים והכטב"מים הבאים.

לשיא הגיעו הדברים שגם בשבועות קשים שבהם נפלו חיילים ודווח על רצח חטופים או מותם בשבי, מה שהממשלה ניהלה באמת זה דיונים עמוקים ואסטרטגיים על "התגברות האיומים" על חייו של ראש הממשלה ואפס המעשה של "היועמ"שית" מול הקטסטרופה המתקרבת.

מה שמדהים זה שהמשפחה המטורללת הזו טרללה חצי מדינה בעקבותיה. כדי להסיר ספק: המפגינים שפרצו בזמנו למתחם בלפור, לא פרצו למתחם ולא לבלפור. כך, על פי עדויות המשטרה והשב"כ. הצרים על המספרה בכיכר המדינה לא תכננו לרצוח את "הגברת". שלושת הכסילים שירו את נור התאורה לעבר הווילה בקיסריה תכננו פרובוקציה וקצרו את פרי טמטומם או חוסר אחריותם. המזימה היחידה, שהייתה רחוקה משלב ביצועי כלשהו ונחשפה, היא אותה קשישה חולה במחלה סופנית שדיברה עם מישהו על רצונה להרוג את ראש הממשלה. מה קרה? המישהו הזה, פעיל מחאה, דיווח מיד לרשויות, שעצרו אותה.

אני לא גורס שאין על ראש הממשלה איומים. יש ויש. אני מעריך שיש כאן מספר גדול מאוד של אנשים שמאמינים בכל ליבם שנתניהו הוא סכנה ברורה ומוחשית לציונות ולעתיד ילדינו. גם אני חושב משהו דומה. האם מישהו מהם מתכנן לשלוח יד ולנסות לרצוח את נתניהו? אני מקווה שלא ואם כן, אני קורא לו מכאן לרדת מיד מרעיון העוועים המפלצתי הזה. את ראש הממשלה רוצח, בדרך כלל, זה שאנחנו לא רואים, זה שלא מאיים ברשת, זה שלא מדליק פח אשפה ברחביה. השב"כ העלה את ההגנה על נתניהו לשיא של כל הזמנים, וכולנו צריכים להתפלל שלא יהיה בזה צורך.

ובכל זאת, תמיד יהיו המטומטמים שיכתימו את המחנה כולו. אני לא יודע מי הצית את הפח שגרם לשריפת מכוניתו של המילואימניק אבל אני קובע שמדובר באידיוט. אני גם מתקשה להאמין בהפיכתה של האש לכלי מחאה. אני לא באמת חושב שיש צורך במדורות באיילון או בכל כביש אחר. מחאה, שכוללת לפעמים גם חסימת כבישים, אינה אירוע פגאני. לא צריך לרקוד סביב מדורה. אש היא דבר מסוכן ומיותר. באיילון ובכל מקום.

אני חסיד גדול של המחאה, עוד מימי ההפיכה המשטרית העליזה. המוני אחיי ואחיותי הצילו את המדינה מיריב לוין, ועכשיו הם משקיעים את כל ליבם, נשמתם, חייהם, מרצם ובריאותם במאמץ להציל את החטופים משבי חמאס ואת המדינה מאימת ממשלת הזוועות.

לסיכום: לא לפרטט עם אלימות, לא להרים יד, לא להדליק אש. המחאה בשלוש השנים האחרונות היא המרשימה, ההירואית, המרגשת והכי לא אלימה בתולדות המדינה. כך היא צריכה להישאר.

ובעוד המבצע להחרבת רצועת עזה מתקדם בעצלתיים, המבצע המקביל, להחרבת מדינת ישראל, מקדים את הלו"ז המתוכנן. השיטה פשוטה: כל מה שעומד בפני הביביזם, ייחרב. כל מה שמסכל השתלטות אלימה ובריונית על מוסדות המדינה והדברת הדמוקרטיה, יושמד. וכך, כשהתברר לשר המשפטים שהוא לא מסוגל להשיג רוב בוועדה לבחירת שופטים, הוא החליט להחרים אותה. לא כינס אותה, כדי שלא תבחר בנשיא העליון. החרם הילדותי והרעיל הזה לא עמד, ובג"ץ אישר את כינוס הוועדה ובחירתו הצפויה של יצחק עמית לנשיא העליון.

זו הייתה יריית הפתיחה למסע מטורף של דה־לגיטימציה, שיימינג, הכפשה ופייק נגד עמית. המשימה הושגה בהצלחה. כרגע, שמו נרדף רק לצוררים כהמן הרשע וחמלניצקי. וזה מתכתב עם ועדה נוספת: ועדת חקירה ממלכתית. החוק בישראל הקים את המוסד הזה כדי לענות על אירועים בסדר גודל של מחדל 7 באוקטובר. רק לפני שלוש שנים היה זה נתניהו שצרח וצווח ודרש להקים תכף ומיד ועדת חקירה ממלכתית לפרשת הרוגלות הגרוטסקית. אלא שמאז התברר ש"מר ביטחון" הוא "מיסטר אסון", ולכן הוא המציא השבוע את "ועדת הבדיקה הממשלתית", שהוא ימנה את חבריה. בראשה יעמוד, אני מניח, יעקב ברדוגו ונציג צה"ל יהיה תא"ל ארז וינר המודח.

גם כשהתברר שהם ממש רוצים להדיח את היועמ"שית גלי בהרב מיארה, הנוהל התקין והדין לא התיישרו. יש ועדה ציבורית שנועדה בדיוק לצורך הזה, על פי החלטת ממשלת נתניהו. אלא שצריך לאייש אותה בשר משפטים לשעבר או יועמ"ש לשעבר. יש 21 כאלה בישראל. אף אחד מהם לא מסכים להצביע בעד ההדחה. מה עושים? ממציאים הליך חלופי. משנים את כללי המשחק, תוך כדי המשחק.

ובכן, זה לא הצליח עם מינוי השופטים, זה לא יצליח עם הדחת היועמ"שית, וזה לא יצליח גם עם ועדת חקירה ממלכתית. בסוף היא תקום. לפני שנתניהו ילך, או אחריו. בדיוק כמו שבסופו של דבר קמה ועדה לבדיקת אסון מירון (שקרה אצל נתניהו) ולבדיקת פרשת הצוללות (שהתרחשה אצל נתניהו). הוא מסרב גם לפשרה שהוצעה שבמסגרתה מי שיאייש את הוועדה לא יהיה השופט עמית המשוקץ, אלא המשנה לנשיא סולברג, מתנחל איש ימין דתי. גם זה לא מספיק טוב.

אני מגדיל ואומר שאין לי שום בעיה עם השופט החביב על הביביסטים, יוסף אלרון. שיאייש הוא את הוועדה או אפילו שיעמוד בראשה. ספוילר: גם לזה הם לא יסכימו. כי הם יודעים את האמת, והיא פשוטה: עוד לא נולד השופט, עוד לא נבראה הוועדה, שלא תקבע שלצד כל גורמי הביטחון והמודיעין הרלוונטיים, מי שחתום על מחדל 7 באוקטובר הוא ראש המערכת, ראש הממשלה לאורך 17 שנות "הכלה" ומימון ופינוק חמאס, האיש שבורח מהבשורה ומגורלו, אך לשווא. בנימין נתניהו.

החרבת המדינה נמשכת גם במגזר הציבורי, שדירת הניהול, משרתי הציבור, הרגולטורים ובעלי התפקידים. הם מדברים כל הזמן על ה"דיפ סטייט", ואני חושב שהבעיה בישראל היא שאין דיפ סטייט. אין מי שינהל את העסק. אין מי שיקבל החלטות. שדירת הניהול רודדה, רוב האנשים האיכותיים נמלטו ממנה. הוכחה נוספת לכך קיבלנו בדו"ח מבקר המדינה שפורסם השבוע על תפקוד הממשלה והמדינה בנושא העורף מאז 7 באוקטובר.

הדו"ח הזה הוגדר כאחד החמורים ביותר שפורסמו. נתניהו, לדברי המבקר, לא קידם לאורך 13 שנות כהונתו היערכות לחירום, מאות אלפי תושבים שילמו וחוו על בשרם את המחדל המחריד של הממשלה ואת הכשלים שלה. המבקר אנגלמן קובע (למרבה ההפתעה) כי חלה על נתניהו בנושא הזה אחריות אישית (וגם על שרי האוצר והביטחון) ומשרטט תמונה של אנרכיה, חידלון, אפס יכולות ואפס מעשה. מהדו"ח עולה שהממשלה לא הסדירה לאורך 17 שנה את הסמכויות לטיפול בעורף בשעת חירום.

מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי שלי, שאמור לתכלל ולרכז את הטיפול כולו, הקים את "פורום המנכ"לים" לאחר 7 באוקטובר וכינס אותו ל־27 דיונים בשלושת החודשים הראשונים של המלחמה. מספר ההחלטות שהתקבלו בפורום הזה: אפס. שלי הקים גם משל"ט אזרחי לריכוז המאמץ הממשלתי, המשל"ט הצליח לקלוט שני עובדים לשירותיו בינואר 2024 ונסגר מאפס מעשה או הישגים זמן קצר לאחר מכן. הקבינט החברתי־כלכלי קיים בסך הכל חמש ישיבות לדיון במצב בשנה הראשונה של המלחמה ולא השפיע על הנעשה. למקבלי ההחלטות לא הייתה תמונת מצב, תוכנית אסטרטגית או יכולת השפעה כלשהי. ממשלת אפסים מאופסים (אלה מילים שלי).

ולסיכום: מי שממנה את יוסי שלי, אדם שהיה נכשל גם כסגן עסקן בסניף נידח של מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה, לתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה, מי שמשגר אותו אחר כך לתפקיד הכל כך רגיש של שגריר באמירויות ומי שמחפש לו אחר כך סידור חלופי כפיצוי מיוחד על כל כשליו עד כה (מדברים על ראש רמ"י, רשות מקרקעי ישראל), הוא מי שמפריט את המצוינות הישראלית לאפסות מזרח־תיכונית. השבוע שיגרנו את אופק 19, לוויין ריגול מתקדם במיוחד, לחלל. את הלוויין הזה ייצרה המצוינות, אותה מצוינות שהממשלה הזו מנסה להדביר בכל כוחה. היא עוד עלולה להצליח.