הקובייה הוטלה. ההחלטה לזנוח את נתיב העסקאות החלקיות ולנוע לעבר מהלך צבאי רחב היקף לכיבוש עזה אינה עוד החלטה טקטית, אלא הכרעה אסטרטגית המציבה את ישראל בפני רגע האמת שלה. זוהי נקודת אל-חזור, שבה רוחות הרפאים של סבבי לחימה קודמים ותוצאותיהם הלא-חד-משמעיות דורשות מאיתנו לשבור את המעגל אחת ולתמיד. תם עידן ניהול הסכסוך; הגיעה העת לסיומו.
הזמן הוא המשאב היקר ביותר והמתכלה ביותר העומד לרשותנו. שעון החול הדיפלומטי התהפך, והקהילה הבינלאומית, על אף התמיכה הראשונית, לא תעניק לישראל אשראי אינסופי לפעולה ממושכת. אולם, חשוב מכך הוא השעון הפנימי המתקתק - דופק הלב של החברה הישראלית. הציבור, ובראש ובראשונה מאות אלפי משרתי המילואים שעזבו את חייהם, משפחותיהם וקריירות באמצע, אינם מוכנים לשמוע שוב את המנטרה המוכרת של "השבת השקט לדרום". המושג "הרתעה", שהתברר כלא יותר מהפוגה זמנית בין התקפות, איבד את אמינותו. התסכול מבעבע, הוא נולד משנים של חוסר הכרעה מדינית ששלחה אותם לקרב רק כדי למשוך אותם חזרה לפני שהמשימה הושלמה באמת. זו אינה עוד קריאה שגרתית לדגל; זוהי דרישה נחרצת לשנות את המשוואה.
לכן, הפעולה הצבאית חייבת להתבצע במתכונת של "אגרוף ברזל". תם עידן "כיסוח הדשא" והפעולות הכירורגיות שמטרתן "הכלה". המטרה הפעם חייבת להיות ניצחון שאינו משתמע לשתי פנים - כזה שמפרק לחלוטין את התשתיות הצבאיות, משמיד את רשת המנהרות עד היסוד, מחסל את הנהגת הטרור וממוטט את יכולתו השלטונית של האויב ומחזיר את החטופים. ניצחון אמיתי אינו נמדד רק בכיבוש שטח או במספר האויבים שנהרגו. הוא נמדד בהשבת הביטחון המוחלט, לא ב"תחושת ביטחון". ביכולתו של ילד בעוטף עזה לישון לילה שלם בשלווה, ללא פחד מאזעקות וטילים. מדובר בפירוק לא רק של צבא, אלא של אידיאולוגיית שנאה שפשתה על גבולנו.
אך ניצחון צבאי, מזהיר ככל שיהיה, הוא חלול ללא אסטרטגיה מדינית ברורה ל"יום שאחרי". וכאן טמון האתגר הגדול ביותר של הממשלה, מבחנה האמיתי של ההנהגה. כיבוש הרצועה הוא רק תחילתו של מסע מפרך, לא סופו. מהי התוכנית? האם ישראל מתכוננת לשלטון צבאי ממושך, על כל משמעויותיו הביטחוניות, הכלכליות, המשפטיות והדמוגרפיות? זוהי ביצה טובענית בהתהוות, שתהפוך את צה"ל מצבא לוחם למשטרה ולספק שירותים אזרחיים לאוכלוסייה עוינת של שני מיליון איש. או שמא נבחנת חלופה של משטר בינלאומי או כוח ערבי מתון? אופציה כזו, מורכבת ככל שתהיה, כרוכה בוויתורים מדיניים ובסיכון של אובדן שליטה ביטחונית לגורם חיצוני שהאינטרסים שלו לאו דווקא יעלו בקנה אחד עם שלנו. ישראל חייבת לדעת מה היא רוצה רגע לפני שהיא נכנסת לכיבוש של עזה.
שאלות אלו אינן יכולות להישאר תלויות באוויר. ואקום שלטוני הוא חממה לצמיחת טרור חדש, אולי קיצוני אף יותר. היעדר תשובה ברורה כעת, פירושו כניסה לעזה ללא מפת דרכים ליציאה ממנה - מתכון בטוח להסתבכות ארוכת שנים. על ההנהגה מוטלת החובה לשרטט בפני הציבור חזון ברור, לא רק לגבי המהלך הצבאי, אלא גם לגבי תמונת הסיום הרצויה.
ישראל ניצבת בצומת היסטורי. היא יכולה לבחור בנתיב המוכר של פעולה מוגבלת שתקנה שקט זמני, או שהיא יכולה לבחור בנתיב הקשה, הכואב, אך ההכרחי של הכרעה. הציבור הוכיח את נכונותו להקריב, אך הוא דורש הנהגה שיודעת להוביל, מטרה שראוי להילחם עבורה, ותוכנית שתבטיח שהקרבת בניו לא תהיה לשווא. זהו החוזה הבלתי כתוב בין העם למנהיגיו, ועתה הגיע זמן פירעונו.
הכותב הוא מומחה לתקשורת ופוליטיקה