אירופה מחבקת, ארה"ב מחרימה - וישראל תשלם מחיר? המהלך של מקרון - ומה צפוי לקרות

אירופה, קנדה ומדינות ערביות מרכזיות נערכות להשתתף בוועידת שתי המדינות בניו יורק בסוף החודש, וושינגטון, כך דומה, ניצבת יחסית לבדה בקו של סירוב מוחלט. בכיר במחלקת המדינה הבהיר ל"וואלה" כי ארה"ב רואה בכנס יוזמה "מבוימת ומנותקת מהמציאות" ומצהירה שלא תיקח בו חלק.

אלא שבעוד וושינגטון מתרחקת, שורה של מדינות מערביות וערביות מיישרות קו עם פריז וריאד. שרי החוץ של בריטניה וקנדה כבר אישרו הגעה, והאיחוד האירופי הודיע כי יעניק גיבוי מדיני לוועידה. גם טורקיה ומדינות ערביות בולטות חתומות על "הצהרת ניו יורק" שנוסחה ביולי, הכוללת התחייבות לפירוק חמאס מנשקו, הקמת מנגנון ייצוב ליום שאחרי בעזה, נורמליזציה אזורית והקמת מסגרת ביטחונית משותפת עם ישראל.

עוד אמר הבכיר האמריקני כי "פעלולים כאלה הם במקרה הטוב לא רלוונטיים, ובמקרה הגרוע מזיקים". לדבריו, מזכיר המדינה מרקו רוביו הדגיש כי הכרה חד־צדדית במדינה פלסטינית היא "סטירת לחי לקורבנות השבעה באוקטובר ופרס לטרור", והזכיר כי חמאס עצמו בירך על המהלך הצרפתי־סעודי. "ארה"ב לא תשתתף בעלבון הזה, אלא תמשיך להוביל מאמצים מציאותיים ליצירת שלום בר־קיימא", הוסיף הבכיר.

ברקע הדברים, ראש המשלחת הפלסטינית לבריטניה, חוסאם זומלוט, המשיך השבוע במסע הדה לגיטימציה לישראל והמעיט בערך הברית בין ישראל לארה"ב: "שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל הוא לא ארצות הברית אלא האיחוד האירופי. המנוף שיש לאירופה ולשאר הקהילה הבינלאומית הוא עצום. די להביט בניסיון עם דרום אפריקה - שם היה זה מאמץ בינלאומי מתואם שהוביל לקריסת משטר האפרטהייד, בעוד שארה"ב הצטרפה רק בסוף". לדבריו, "כל מדינה נושאת באחריות - מי שלא פועל הופך לשותף לפשעים ולזוועות".

בצרפת הציגו אמש "הישגים" בדרך להכרה במדינה פלסטינית בדמות התחייבויות "חסרות תקדים" (לטענת שר החוץ הצרפתי) מצד הרשות הפלסטינית - הפסקת תשלומי ה"Pay for Slay" (תשלום עבור פיגועי טרור) החל מ־1 באוגוסט ומנגנון ביקורת עצמאי לאישור, לצד תהליך לבחינת ספרי הלימוד. אולם בירושלים דוחים את הטענות: שר החוץ גדעון סער כתב כי "הרשות רק החליפה מנגנון, והכסף ממשיך לזרום לאותם חשבונות של מחבלים".

הפער בין וושינגטון לפריז - ובין עמדת ארה"ב לקולות האירופיים והפלסטיניים - יוצר שבריריות בזירה הבינלאומית: מצד אחד, ארה"ב שמה קו אדום ברור נגד צעדים חד־צדדיים, ומנגד, בעלות בריתה הקרובות מעדיפות להציב סימן קריאה מדיני סביב פתרון שתי המדינות.