אחד הנימוקים של מי שמחייבים את הפלישה החוזרת לעזה (הן כבר בחג חנוכה, נובמבר 2023, הודלקה חנוכייה ב"כיכר פלסטין") היא בכך שאם לא נחסל את אחרון אנשי חמאס, אנו גוזרים על עצמנו "עוד 7 באוקטובר".
העניין הוא שבמציאות ביטחונית שבה יש בגבולות ישראל מי שרוצים בהשמדתה, המחדל החמור הבא הוא רק עניין של זמן. כך היה ב-6 באוקטובר 1973, כך היה ב-7 באוקטובר 2023, בדיוק מצמרר של חמישים שנה ויום אחד.
שמות המסיתים והמרצחים מתחלפים: חאג' אמין או עבד אל קאדר אל חוסייני, פאוזי קאוקג'י, יאסר ערפאת, אחמד יאסין או יחיא סינוואר בגבולות ישראל ובתוכה. נאצר, אסד, סדאם חוסיין או עלי חמינאי, מחוץ לגבולות. השמות מתחלפים אבל המנגינה לעולם נשארת: לרצוח יהודים.
עם כל ועדות החקירה שנקים, עם כל מנגנוני המודיעין שנבנה, עם כל כמה שנכה באויב חזק יותר ויותר, הרי שהמחדל הבא כבר מחשב את התרחשותו לאחור. בפעם הקודמת זה לקח 50 שנה? הלוואי שעד לפעם הבאה יחלפו לפחות מאה שנים.
הדרך למניעת המחדל הבא נראית באמצעות שינוי רדיקלי בנתוני המשוואה, נראית כרגע בלתי אפשרית: גם אם נכה בחמאס ככל שנוכל, לא יהיה בכך כדי להדביר את כל מבקשי נפשנו.
גם אם נציע לאויב כמעט כל מה שאפשר: מדינה פלסטינית, פירוק התנחלויות ובינאום מזרח ירושלים - פשרה שעומדת שתי אצבעות שמאלה אפילו משרידי מרצ, לא נזכה לשלום בעתיד הנראה לעין.
בין מחדל לסכנה קיומית
לפיכך עלינו לנהל את הישרדותנו במקום הזה באופן שבו כאשר יגיע המחדל האסוני הבא לפתחנו, נוכל למנוע את הפיכתו לאיום קיומי.
אם נבחן את שני המחדלים, זה שהתרחש במשמרת של גולדה מאיר וזה שהתרחש במשמרת של בנימין נתניהו, נגלה שלמרות כמה רגעי אימה, לא רק ברמת הפרט או הקהילה המצומצמת (בין אם אלה חיילי מעוז המזח או חברי קיבוץ בנגב המערבי), אלא ברמת החרדה הלאומית להישרדותה של ישראל, מי שהצילו אותנו לבסוף מאיום קיומי היו בעלי בריתנו.
ישראל של אוקטובר 1973 נושעה בעזרת גבורת לוחמיה, אבל ספק אם זו לבדה הייתה מספיקה אלמלא הרכבת האווירית מארה"ב (מבלי להתייחס כרגע לשאלה אם אפשר היה למנוע את המלחמה או להתכונן אליה טוב יותר).
ישראל של 2023 ניצלה בזכות מילה אחת שהיא קיצור של שתי מילים באנגלית, אותו "דונ'ט" מפורסם של הנשיא ביידן.
נכון שאפשר להניח שישראל הייתה שורדת גם מתקפה כלל זירתית, אבל מה היה קורה אילו היינו נחשפים למתקפה משולבת: טילים מאיראן, פלישה קרקעית של חיזבאללה עם כוח רדואן במודל נוח'בה, ירי מתימן ועוד... כל אלה במקביל ולא בדירוג כפי שהיו בפועל, אני מניח שרובנו כלל לא רוצה לדמיין.
בשני המקרים אגב, לעובדה שיש לישראל (לפי פרסומים זרים וכל הממבו-ג'מבו הזה) יכולת גרעינית, היה תפקיד מפתח במוטיבציה של מדינות העולם לצנן את ההתחממות שעלולה הייתה להסלים לכדי מלחמת עולם שלישית. לא פחות.
נתון נוסף שעליו נשענה ישועת ישראל הוא גם היתרון הטכנולוגי מדעי שלה על פני אויביה. ב-1973 כאמור, היה זה הנשק הגרעיני המיוחס לישראל.
ב-2023 היו אלה שורה של טילים נגד טילים (למשל) שהקטינו באופן דרמטי, שובר שוויון ממש, אתת הפגיעה בעורף.
מאבדים את היתרון
מכאן שיש לנו שני דברים עיקריים להישען עליהם: מצוינות טכנולוגית ואהדת העולם, בדגש על ארצות הברית.
הבעיה היא שממשלת ישראל בהתנהלותה הנואלת מתוך מדיניות שמתעדפת הישרדות פוליטית על פני האינטרסים של ההישרדות הלאומית, פוגעת קשות בשניהם. הפגיעה בחינוך היא בכייה לדורות, אבל היא לפחות לא מוחלטת ולא מיידית.
לא כך הוא באשר לפגיעה בסנטימנט העולמי כלפי ישראל. ייאמר מיד: הפוזיציה העולמית, בהכללה, שפנתה נגד ישראל נגועה בבורות במקרה הטוב ובאנטישמיות קלאסית במקרה הרע (ולרוב בשילוב של שתיהן). רק שלשבת וליילל מרה נגד אנטישמיות, לא יקדם אותנו אפילו במילימטר לשמירת האינטרס הלאומי שלנו.
מה יצא לנו אם נאשים את ראש ממשלת בלגיה בפחדנות, את נשיא צרפת בכניעה לחמאס ואת ראש ממשלת בריטניה בהשתעבדות לאסלאם הקיצוני? במילה אחת: כלום.
בצר לנו אנו נשענים על כתפו של דונלד טראמפ, מי שעוצר בגופה הגדול של ארה"ב את הצונאמי המדיני לבל ישטוף אותנו כליל. ההתמכרות הזאת מסוכנת.
היא מסוכנת לא רק בגלל אופיו ההפכפך של האיש שמכהן כנשיא ארה"ב, אלא בגלל שחילופי שלטון בוושינגטון הם כמעט עניין גמור. בדקו את התחלופה בין דמוקרטים לרפובליקנים בבית הלבן בחמישים השנים האחרונות ותגלו ששום מפלגה לא מצליחה לאחוז בשלטון לאורך זמן.
מותג גמור?
הסטטוס הנוכחי של ישראל הוא שמעמדה נחלש מאוד לא רק בקרב מי שהפנו לה עורף כבר לפני שנים (האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית) אלא גם במעוזי כוח רפובליקנים שלא אוהבים את המעורבות האמריקאית הגוברת במלחמה לא לה.
"המותג ישראל גמור, מחוק, ספק אם תהיה לו תקומה" אמר לי, כמעט בדמעות "אחד שיודע", ישראלי שהיה לאמריקאי ומעורב בכמה מסעות תקשורתיים בעניין החטופים. יכול להיות שפצעי האוהב שלו גורמים לו להגזים, אבל הם מבטאים חשש אמיתי.
מה הקשר בין זה לבין כיבוש עזה וה-7 באוקטובר? ובכן, גם אם נניח לרגע שכיבוש עזה נחוץ כדי להרחיק מאתנו עוד 7 באוקטובר, כפי שגורסים מחייבי המבצע, הרי שהנזק הפוטנציאלי (מעבר למחשבה המצמררת על פגיעה בחטופים או בחיי חיילים) שבהרעה של יחסינו עם אומות העולם, מתחיל לגבור על האינטרס הביטחוני המיידי.
מדוע? מפני שטבח נוסף, אם יתרגש עלינו בעוד כמה עשרות שנים, חלילה וחס, אינו איום קיומי, אבל "עם לבדד ישכון", דווקא כן.
היום שבו יכה בנו שוב אחד מאויבנו מכה כואבת יהיה יום של צער ובכי. היום שבו נאבד כליל את הזירה הבינלאומית, יהיה הרגע שבו תתחיל הספירה לאחור, לעבר סופה של מדינת ישראל.
לכן מדינת ישראל מוכרחה לשנות כיוון בטרם יהיה מאוחר מדי. למרבה הצער, ממשלת ישראל מובילה אותה בכיוון ההפוך: מסכנה ביטחונית שאנו מסוגלים להתמודד גם עם הביטויים הכי כואבים שלה, לאיום קיומי שספק אם נוכל לשרוד.