נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לא מסתיר את כמיהתו לכוח כבוד וכסף. הוא אובססיבי לגבי פרס נובל לשלום, אבל בדרך אל הפרס הנכסף, ניצב מכשול אחד מהותי: אופיו של הנשיא.
יוזמות השלום שלו, באירופה וגם כאן במזרח התיכון, נתקעות שוב ושוב בגלל הנרקיסיזם שלו והערצת הכוחניות שמנחה אותו, שילוב שהופך אותו למתווך עקר. טראמפ נמשך למנהיגים אלימים, דיקטטורים, או כאלו שזו שאיפתם - פוטין, נתניהו, אורבן, בולסונארו ועוד כמה חברים מפוקפקים ברחבי העולם ומצפה שמי שעומדים מולם ייכנעו. כך קורה בזיגזוג הבלתי נגמר כלפי אוקראינה ונשיאה וולודימיר זלנסקי, וכך גם ביחס לפלסטינים, שפעם אחר פעם מושלכים הצידה.
ההצהרה של שר החוץ רוביו על שלילת אישורי הכניסה לארצות הברית לבכירי ההנהגה הפלסטינית לקראת העצרת הכללית של האו"ם, כשלצידה השעיית מתן הוויזות למחזיקים בדרכון פלסטיני, היא חוליה נוספת בשרשרת ההתעלמות וההשפלה של הפלסטינים, שהתחילה עוד בקדנציה הקודמת. "תוכנית המאה" שהתעלמה מהפלסטינים, סגירת הקונסוליה האמריקאית בירושלים, והסכמי אברהם שהותירו את הסוגייה הפלסטינית בצד, כולם חלק ממדיניות דחיקת הפלסטינים, שאינה מובילה לפתרון הסכסוך אלא להעצמתו. כמו מיקי זוהר שהגדיר את ה-DNA של מפלגת הליכוד, גם טראמפ נמשך לשלושת הכ"פים - כוח, כבוד וכסף. הפלסטינים, שאינם מספקים לו אף אחד מהם, נותרים מחוץ למשחק. הם נזרקים מהשיח, כשם שזלנסקי מצא את עצמו בביקורו הקודם בוושינגטון, נזרק מהבית הלבן.
אלא שבדרכו אל הכוח והכסף ולצד החנופה מנתניהו אותה הוא מחשיב משום מה ככבוד, טראמפ מעניק רוח גבית למחרחרי מלחמה, מונע הסדרים מדיניים ומרחיק את עצמו מהכבוד לזכות בפרס הנובל הנכסף. טראמפ שמחזיק מעצמו כ"דיל מייקר", מתקשה להפנים שלא כל הסכמי שלום הם כמו הסכמי אברהם - בין מדינות שלא נלחמו זו בזו ושאין ביניהן עימותים רוויי דם, היסטוריה ורגשות, מה שמותיר את הכלכלה כשיקול עיקרי העומד מעל כל שיקול אחר. בהסכמים בין יריבים אמיתיים, הכרה בכבוד ובאינטרסים של הצד השני, גם אם הוא הצד החלש, היא תנאי בסיסי להתקדמות. קידוש הכוחניות כטקטיקת מו"מ, סביר שיוביל למבוי סתום, בדיוק כמו המציאות שהוא מסייע לייצר מול הפלסטינים.
טראמפ מקיף עצמו בעדת אומרי הן חנפנים ובכל זאת, ראוי שיקום ליד טראמפ אדם אחד חזק דיו שיאמר לו בפשטות: בהכאת החלש לא משיגים הסכמה, רק עוד סבבים של אלימות. עוד סבבים זהו האינטרס של נתניהו; קרוב לוודאי שזהו גם האינטרס של פוטין. אולם זהו לא האינטרס של ארצות הברית ובוודאי לא הדרך שתוליך את טראמפ לפרס נובל, או אותנו, תושבי האזור, למציאות של שלום.
לאחרונה הודיע טראמפ כי הוא מבקש לשנות את שמו של משרד ההגנה למשרד המלחמה. אם מלחמות הן באמת השאיפה של טראמפ, אזי הוא בכיוון הנכון, אבל אם חברי וועדת פרס נובל הנורווגים שבעבר העניקו את הפרס ליריבו הנשיא אובמה, הם קהל היעד שלו, כדאי לטראמפ להקשיב קצת פחות לנתניהו, פוטין ושלל חורשי המלחמות, ולהקשיב יותר למי שמנסים להראות לו שבדיפלומטיה לא מכניעים יריב, אלא מדברים איתו. להפסיק לסגוד לכוחניות, לפתוח ערוץ שיח מדיני רציני עם ההנהגה הפלסטינית. לבטל צעדי ענישה מזיקים דוגמת שלילת הוויזות, לשמש כמתווך הוגן בין הצדדים ולא כמגשים הפנטזיות של הימין הקיצוני הישראלי.
מי שמציל את זלנסקי מהתעלמות מוחלטת של טראמפ הם מנהיגי נאט"ו והאיחוד האירופי, שחלקם אף הגיע איתו לוושינגטון. בדומה לכך, המדינות הללו וגם מנהיגי מדינות ערב שיש להן השפעה בוושינגטון חייבות להבהיר לטראמפ שבהתעלמות מהמנהיגות תומכת הדיפלומטיה של הפלסטינים, הוא מכשיל את האינטרס שלו ושל ארה"ב לקדם פתרונות מדיניים.
מאחר וטראמפ מחשיב כוח, על מנהיגי אירופה ומדינות ערב המתונות לשקול ליזום מהלך שיוציא את מפגש עצרת האו"ם מארה"ב ולחזק את מנהיגות הרשות הפלסטינית בהכרה גורפת במדינה פלסטינית. ייתכן ובכך טראמפ יבין שבמקום לבודד את הפלסטינים הוא מבודד את עצמו ואת נתניהו.
הכותב הוא מנכ"ל ג'יי סטריט ישראל