צפיתי מרותק, עם דמעות בעיניים, בדבריו החשובים של אודי כגן על פוסט טראומה והלם קרב. זה קטע שכל אחד חייב לראות. אודי מספר בדרך המיוחדת והחדה שלו על ההתמודדות שלו עם הלם קרב ופוסט טראומה מהשירות הצבאי שלו.
אבל אודי לא סיפר את זה על עצמו. הוא סיפר את זה על עשרות אלפי אנשים שמאז מחדל אוקטובר סובלים מפוסט טראומה ומהלם קרב.
אודי סיפר את מה שאסור להשתיק - ישראל נמצאת במצב חירום נפשי. לפי נתוני הביטוח הלאומי עד ה-7.10 היו כ- 7,000 נפגעי פעולות איבה. מאז המחדל יש כ-67,000 נפגעי פעולות איבה ויתכן שאף יותר מכך (מבלי להתייחס לנרצחים ובני משפחותיהם).
כיום מטופלים 27,000 הלומי קרב, יש עוד רבים שעליהם לא שמענו ואנחנו נגלה אותם בהמשך.
בנוסף, לפי מחקר של אוניברסיטת תל אביב, כ-12% מלוחמי המילואים במלחמת "חרבות ברזל" מדווחים על תסמינים מרובים של פוסט-טראומה.
הנתונים המדאיגים מצביעים על השפעה נפשית חמורה ומתמשכת של שירות המילואים בלחימה. לפי מחקר יש גם פגיעה בכשירות של החוזרים מהקרב - ועל היערכות המדינה לטפל בהם. אם נחבר את כל המספרים הקשים הללו, נגיע להרבה יותר, מ-100,000 אנשים עם מוגבלות חדשים בגלל מחדל אוקטובר, רובם עם מוגבלות שקופה - פוסט טראומה, מוגבלות נפשית שלא נראית כלפי חוץ.
אלה אנשים שניצלו מהטבח, אנשים שאיבדו את הבתים שלהם במלחמת איראן, הלומי קרב, שנלחמו עבורנו בעזה, אנשים שפינו וזיהו גופות. הם יצאו שלמים בגוף אבל מרוסקים בנפש, הורים שאיבדו את הילדים שלהם, הורים שאיבדו שני ילדים, סבים וסבתות שאיבדו את כל המשפחה שלהם.
מאז מחדל אוקטובר, מסתובבים בישראל עשרות אלפי אנשים ונשים, שנראים בדיוק כמונו, יפים, יושבים בבתי קפה אין להם אפילו שריטה על הגוף או על הפנים. הם מחייכים, מבלים ונראים בסדר גמור. אבל יש להם מוגבלות שקופה: נפשית, פוסט טראומה. הנפש שלהם מלאה בצלקות, הנפש שלהם פצועה. מבפנים הם מרוסקים. הם לא ישנים ובוכים בלילה, הם לא מסוגלים לחזור לחיים שהיו להם כבר כמעט שנתיים.
והנורא מכל, בדיוק כמו שאודי תיאר בדבריו, הוא הפחד, הבושה, או כמו שהוא קרא לזה - סלמונלה. כלומר ההסבר ההגיוני שכל מי שחווה התקף חרדה נותן לעצמו למול חוסר השליטה בגוף, הפחד, כאבי הבטן והתופעות הפיזיות של הפוסט טראומה.
אז לאנשים הללו אין את מי לשתף. כי אנחנו, החברה הישראלית לא נבין, ויותר מזה לפעמים אנחנו חושבים שהם דפוקים, חולי נפש, פסיכים, לא כשירים. זו תופעה מדאיגה שאסור להתעלם ממנה או להשתיק אותה: אנחנו בתוך גל של התאבדויות של חיילים, מילואימניקים וגם אזרחים שחיים עם פוסט טראומה, הלם קרב כתוצאה מהטראומה שחוו מאז מחדל אוקטובר.
ויש שרים, שדרני טלוויזיה אכזריים, לא אנושיים - שמשתמשים במוגבלות על מנת ללעוג, לפסול אנשים, להעביר ביקורת על אנשים. לאחרונה מערך ההשתקה שוב מתגייס: "אל תפרסמו נתוני התאבדות. זה פוגע במורל, משרת את האויב. זה מחליש את צה"ל", הם דורשים, מצייצים וצווחים. מבחינתם פוסט טראומה זה חולשה, חלק מקמפיין החלשה.
אגב, אלה בדיוק אותם אנשים שמשתמשים במוגבלות על מנת ללעוג, לפסול אנשים, להעביר ביקורת על אנשים. בדיוק כמו שטוען אודי, הניסיון להשתיק רק יחריף ויעצים את הבעיה. גם בגלל שאנשים יתביישו בפוסט טראומה שלהם וגם בגלל שהמדינה עלולה להתעלם ולא לטפל בתופעה הזאת. פוסט טראומה היא רוצח שקט, שקוף, שלא רואים אותו ולכן גם קשה מאוד להתמודד איתו. אנחנו מאבדים לרוצח השקט הזה עשרות אנשים.
הדה-לגיטימציה הציבורית הזו, ההתעלמות מהאנשים האלה שצועקים הכי בשקט שיש, שמתחננים לעזרה בלי לבקש - היא כשל חברתי עצום ואנחנו, החברה הישראלית אשמים בזה לא פחות מהמדינה.
אז בדיוק כמו שאודי עשה באומץ יוצא דופן, צריך להילחם במצב בו הם מתביישים בתחושות שלהם, בקשיים שלהם, בכאב שלהם, בחולשה שלהם.
צריך לזעוק את זעקתם, צריך להילחם את המלחמה שלהם, בכדי שיקבלו הכרה, שיקבלו טיפול, שיקבלו עזרה, כי אחרת הם פשוט יתאבדו. ברור מהנתונים, שחייבים לעשות משהו דרמטי. שיקום לא מספיק בכלל, כי שהוא מסייע לעמוד על הרגליים, אבל לא "להמשיך בחיים", בעבודה, בזוגיות, במשפחה.
המדינה חייבת להתמודד עם המצב כאילו היה מצב חירום נפשי, ליצור מנגנונים להתמודדות עם האתגר החריג. אין חוסן לאומי בלי ערבות הדדית, שמשמעותה - שילוב והכלה של מי שקשה לו יותר, של מי שנראה אחרת, מתנהג אחרת, הולך אחרת, רואה, שומע ומדבר - אחרת.
המדינה והעם חייבים להילחם בממשלה ולהוביל את מלחמתם של אנשים שיש להם מוגבלות לקבל סיכוי שווה להשתלב בעבודה ובחברה.
הכותב הוא אבא לילדה עם צרכים מיוחדים, יו"ר עמותת "קשר" - הבית של המשפחות המיוחדות, והקים את מיזם "סיכוי שווה" לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה