שלום לך אחי, שלא מאותם הורים, שמתייצב היום לשירות מילואים. כתבתי "אחי", אבל אולי מוטב שאוסיף גם את המילה "צעיר" - ולא חלילה בדרך המזלזלת כדרכם של חיילים בשירות סדיר, אלא להפך, אולי בקנאה במניין שנותיך - עובדה שותך מזמנים שוב ושוב ולי, כמו שנהגנו פעם להתבדח, אם ישלחו צו 8, תדע שהסורים כבר אוכלים פלאפל בקריה.
הדבר הראשון שאני רוצה לומר לך, אחרי כל האיחולים המתבקשים והתפילה שתשוב לחיק משפחתך במהירה בריא ושלם, הוא שלמרות שכבר הודיתי בקנאה מסוימת בגילך הצעיר, הרי שאני לא מקנא בך...
וזה מוזר, כי ב-7 באוקטובר, נוכח המראות האיומים שניבטו אלינו מכל מסך, דווקא קינאתי. הבטתי בנעליים האדומות המשופשפות שלי שזרוקות בתחתית הארון, זכר לשירות מילואים לפני כעשרים שנה - ותהיתי מה יקרה אם אלבש את סט מדי ה-ב' שנשאר לכל אחד מאתנו מימי המילואים (בהנחה האופטימית מדי שהיו נסגרים עלי), אשרוך את הנעליים שבטח כבר מזמן אינן תקניות (פעם כשהבן היה בסדיר לקחתי את הנעליים שלו כדי לצחצח אותן ונבהלתי מכמה הן קלות לעומת אלה שמתפוררות בארוני) ואתייצב ביחידה שפעם הייתה שלי.
מה יש? אולי הפזצט"א שלי תיראה בסלואו-מושן, אבל לאפס את הנשק אני עוד זוכר וגם "לנגן" על מאג מהרתק, רק כדי שהחבר'ה שמסתערים ישמעו את הטה-טה-טה-טה-טה, כמו בכדורגל - ויקבלו את הרבאק (וכן, אני יודע שהמאגים בצה"ל הם נחלת העבר).
בסוף נותרתי אזרח, למרות שבטלוויזיה הראו גם אנשים בגילי שעדיין מתנדבים - הערכתי המלאה נתונה להם, אבל לא הם שישנו את המשוואה שבמהלך המלחמה הפכה אותך ממושא קנאה למישהו שלא הייתי רוצה להיות בנעליו (הקלות!).
זיכרונות מסתיו 23
אחד הדברים שגורמים לצה"ל, הגוף שיקלוט אותך היום בפעם השישית או השביעית לסבב שמשכו אינו ידוע, להתגרד במבוכה הוא אחוזי ההתייצבות למילואים. ב-7 באוקטובר ובימים שבאו לאחריו לא היה צורך להידרש לעניין הזה.
אנשים הגיעו מהבית עוד לפני שקציני הקישור הספיקו לשלוח אליהם את הצו. יש מי שבאינסטינקט פשוט ירדו לשטח, אחרים ארזו תיק קטן והתייצבו בשטחי הכינוס של יחידותיהם.
חיילים משוחררים בטיול שאחרי צבא קטעו את מסעותיהם בניכר, קנו כרטיסי טיסה מהיום למחר, מקטמנדו שבנפל ועד קיטו שבאקוודור וטסו הביתה. אחרי הכל, לטיול הזה אולי חיכו במשך שלוש שנים, אבל אבותיהם חיכו אלפיים שנה כדי לחזור הביתה.
אז הם התייצבו, ברוב המקרים עוד לפני שקראו להם. חלק מהם כבר שב להשלים את המסע, אחרי ש"חנה" כמה חודשים בעזה או בלבנון. חלק אחר, קטן יחסית אבל כואב עד דמעות, לא שב - לטיול או בכלל.
למה קינאתי בך אז - ולמה פתחתי את המכתב אליך במשפט: "אני לא מקנא בך"? כי עם יד על הלב, אני לא יודע מה הייתי עושה היום במקומך. אני לא אקרא לך לסרב, חלילה, אבל כשאני נדרש להיות כן עם עצמי ולדמיין תסריט שבו הייתי צריך לעזוב היום (שוב) את המשפחה, את העבודה, את הלימודים או את העסק, אני לא בטוח שהייתי מתייצב.
לא, לא הייתי מסרב - ההחלטה הזאת שמורה לסגפנים שמעדיפים להיות קדושים מעונים על מזבח האידיאולוגיה. אבל אולי הייתי הולך לאורטופד לבדוק את הגב התחתון, זה שבקושי שרד את משא בהפק"ל בסבב המילואים הקודם.
אולי הייתי מבקש גם שיציץ בברך שחורקת כהוגן כבר כמה שנים (למעשה זה התחיל עוד בסדיר, ב"בוחן פלוגה" אחד שבו העמיסו עלי את המק"ח, כמו שקוראים בצה"ל לבראונינג 0.5, זקן וכבד הרבה יותר ממני, אבל כשהוא משתחרר מכל המעצורים, אין כמוהו כדי להשאיר את המטרה עם האף באדמה).
לייהד את עזה
בקיצור, אני נורא רוצה להגיד לך שהייתי מתייצב עם חיוך, אבל לא אשקר: אני לא יודע אם הייתי מפסיק את הלימודים או מפסיד את העסק.
לטנגו הזה יש שני צדדים. בצד האחר יש את המשפחה והעבודה, את המטען האישי שלך, אבל זה היה קיים גם באוקטובר 2023, שבו השארת הכל מאחור מבלי לחשוב פעמיים ורצת להתגייס מחדש. כלומר, משהו קרה לצד השני.
דבר אחד נשאיר הפעם בצד, למרות שהוא מרתיח: העובדה שהממשלה שמגייסת אותך היום פועלת ללא ליאות כדי לתמוך במשתמטים-מגיוס: לדאוג לרווחתם, לסבסד להם נביעות לאומן על חשבון מענקי המילואים שלך. רק שמשתמטים היו גם לפני שנה ועשרה חודשים, כשרצת כמה שיותר מהר להתנדב.
כן, בתחילת המלחמה זה היה ברור: הולכים להשיב למרצחים הללו מנה אחת אפיים, הולכים להציל את החטופים, הולכים להסיר את האיום המתמשך מעל יישובי הנגב המערבי, שה"טפטוף" שכפינו עליהם להכיל הוא הבושה של כולנו, אחרי שהפך באותו בוקר נוראי למבול.
למה מתגייסים עכשיו כדי לכבוש את עזה? אודה שאני לא יודע. מעבר לצמדי מילים ערטילאיות כמו "ניצחון מוחלט" או אפילו ספציפיות יותר כמו "השמדת חמאס", לא הצלחתי להבין מראש הממשלה שלי מה בדיוק הוא רוצה.
בכל פעם שהוא נשאל הוא השיב בסיסמאות, כאילו היה לו מתכון שמורה לו לערבב שלוש מנות של "נחישות" עם שתי מנות "עוצמה" ולקשט בארבע פעמים "ניצחון". הבעיה היא שמחודש לחודש התחזקה אצלי התחושה שמה ומי שהוא מערבב, זה אותנו.
אז בגלל שביבי שותק, האזנתי ברוב קשב למי שכן מדברים, למשל סמוטריץ', בן גביר, אליהו וסטרוק. הם רוצים - על פי הצהרתם הגלויה והברורה, לכבוש את עזה כדי לייהד אותה, לגרש את תושביה, למחוק את זהותה, ליישב בה יהודים ולהרים לא רק את גוש קטיף מחדש, אלא גם את סביוני חאן-יונס.
האם בשביל המטרה הלא קדושה הזאת הייתי מוכן להרוג או חלילה להיהרג? ומאחר שלא הייתי עושה זאת בעצמי, אין לי שום זכות לדרוש ממך שתעשה את זה במקומי.
סרבני עסקאות
אז אולי המטרה היא בכלל לשחרר חטופים? זה מתברר עוד פחות הגיוני, כי חמאס קיבל בדיוק את המתווה שהציע נתניהו עצמו לפני יותר משנה. נלחמת עליו, איבדת חברים עליו, הקרבת חודשים על גבי חודשים של שירות מפרך כדי לאלץ את חמאס לקבל אותו - והנה עכשיו הממשלה שלנו היא זאת שמסרבת.
פעם מסבירים לנו שמדובר בשלב א' בדרך לעסקה כוללת ושאי אפשר להיענות לתנאי חמאס לעצירת המלחמה - ופעם אחרת, כשנוח, מספרים לנו שזו עסקה חלקית, זאת שממשלת ישראל החליטה להמנע ממנה. למה? ככה! והרי "ככה", כמו שהסברת לא מזמן לבן השלוש שבקושי מזהה אותך כשאתה חוזר הביתה בין סבבים - ככה זו לא תשובה.
אז בממשלה לא מגלים לנו מה בדיוק התוחלת של השלב שלקראתו מגייסים אותך היום, אבל כבר מסבירים לנו שאם הוא ייכשל, זה בגלל המפקד שלך, הרמטכ"ל.
מה לא אמרו עליו? הבן של ראש הממשלה טען שהוא מוביל מרד, שרים שלא שירתו בצה"ל טוענים שהוא מכשיל את המהלך, אז אם הם יודעים מראש שאנחנו הולכים להיכשל, למה הם קוראים לך בכלל?
וככל שרבים הדיבורים והקשקושים, כך מתרחק מאתנו הניצחון. עובדה: כשרצו לתקוף באיראן לא דיברו אפילו מילה אחת, תקפו - וזהו. את אותו הדבר אפשר היה לעשות בעזה. לא עכשיו, ב-8 באוקטובר.
לכבוש אותה כדי לכונן בה ממשל צבאי על 2 מיליון אזרחים, שלא משנה מה חושבים על "חלקו של חלקם" באירועי 7 באוקטובר (לפחות ברמת התמיכה העממית), עדיין צריך להאכיל כדי שלא ימותו ברעב במשמרת שלך (שאלמלא כן תהפוך ל"אסיר ציון" מסוג חדש, מי שלא יכול לצאת מישראל לשום מקום בעולם, מחשש תוכרז כפושע מלחמה).
הממשלה לא מסוגלת
למה זה לא קרה? ההסבר שלי לפחות הוא שהממשלה הזאת לא מסוגלת - לא להכריע את המלחמה ולא לסיים אותה, בלי קשר לכמה אתה והחברים שלך תילחמו בעוז בסמטאות עזה. פשוט לא מסוגלת.
אתה חושב שאני טועה? זכותך - אבל אתה מוזמן להביט במבנה הקרוב למקום מגוריך שנפגע מטיל איראני, בתושבי היישוב שפונה וטרם חזר לביתו, למחלקות ההרוסות בבית החולים סורוקה, למכון ויצמן, אתה יודע מה? אפילו לא צריך ללכת רחוק: דמי חופשה הם לא מסוגלים להקצות לך כמו שצריך, תגמול בעד ימי מילואים.
אז הממשלה הזאת שלא מסוגלת לשים אבן על אבן, שולחת אותך לגרוס את מה שנותר מגלי האבנים בעזה לחצץ, למען מטרה לא ברורה.
אני לא אומר לך חלילה לסרב, אחי הצעיר, אני רק אומר שאני מכבד מראש כל החלטה שלך, כי אני באמת ובתמים לא יודע מה הייתי עושה אילו הייתי בנעליך.
לכן עשה רק את מה שאתה מבין - ואם תתייצב היום לשירות המילואים החדש-ישן שלך בעזה, אין לי אלא להתפלל שתשוב לביתך בשלום.