אנא־אל כהניאן, בת 19 מחולון, זוכרת היטב את הפעם הראשונה שבה השתתפה בתוכנית "הדספייס" מבית עמותת אנוש. היא הייתה אז תלמידת חטיבת ביניים שהתמודדה עם קשיי למידה והתנהגות. היא מתארת זאת עם תחושה מתמשכת של התנגשות עם המסגרת. "הייתי תלמידה עם בעיות קשב וריכוז, כל הזמן מפריעה בכיתה, מתנגחת עם המורים. שנכנסתי לטיפול פסיכולוגי זה ממש פתח לי את ההסתכלות על עצמי וגם על המערכת".
ארבע שנים לאחר מכן, בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל, אנא-אל חזרה לטיפולים נוספים במסגרת העמותה. מסגרת ההדרכה בתנועת הנוער שלה מה שהיווה עבורה את עמוד התווך הסתיימה, והשקט שנפער התחלף בתחושת כבדות קשה שלוותה גם בדיכאון: "הייתי בלי אנרגיות, לא היה לי מצב רוח. הישיבה בבית, חוסר הוודאות, הכל השפיע עליי מאוד", סיפרה. "המלחמה רק העצימה את התחושות. הפגיעות היו קרובות לבית שלי. היה פחד, אבל לא חרדות. זה גרם לי להסתגר עוד יותר. כל יום היה תחושה שאין סוף טוב, וזה הכניס אותי לבדידות", שיתפה בתסכול.
"מה זה אומר להיות בדיכאון? זה כשאתה לא רוצה להיות עם הרבה אנשים, מעדיף להיות לבד", הסבירה אנא-אל. "משהו באנרגיה שלך נעלם. זה לא אתה". את ההבדל בין גיל 15 ל־19 היא מתארת כשינוי תודעתי: "אז לא ידעתי להגיד את זה בקול רם, היום אני כבר יודעת להגיד שאני צריכה עזרה, אני מקבלת את הרגשות שלי ולא מדחיקה אותן".
כהניאן סיפרה כי בגיל 15 כלל לא רצתה ללכת לפסיכולוגית. "הייתי נגד. ממש. אמרתי לעצמי שאני לא צריכה את זה. ההורים שלי הם אלה שהחליטו בשבילי שזה הדבר הנכון", היא תיארה. "בהתחלה כעסתי, אבל בדיעבד זה מה שעשה לי טוב".
תכנית "הדספייס", היא תוכנית לקידום בריאות נפשית של נוער וצעירים בגילאי 10-25, ללא עלות וללא צורך בהפנייה. הסביבה, לדבריה, שמה לב לשינוי. "חברות שלי הרגישו שאני לא אותו דבר. הייתי פחות אנרגטית, פחות משתתפת. בהתחלה הן לא הבינו, ואני בעצמי ניסיתי להכחיש. רק כשהסתכלתי מבחוץ, דרך עיניים אחרות, הבנתי שמשהו לא בסדר". אנא-אל סיפרה כי השינוי החל כשסיימה את תקופת ההדרכה שהיתה משמעותית מאוד עבורה: "כשאת מדריכה, את פורחת. את מרגישה משמעותית. סיום התקופה הזאת היה קשה לי, כאילו לקחו ממני חלק מהזהות שלי".
"מה קורה בתוך החדר?", ניסתה אנא-אל להסביר את התהליך. "המפגש הוא בערך 45 דקות. הפסיכולוגית שואלת, אבל אתה זה שמספר. אם לא רציתי לדבר על משהו, לא הכריחו אותי". עוד היא שיתפה כי הפסיכולוגיות שליוו אותה היו משמעותיות מאוד עבורה: "היו לי שתי פסיכולוגיות שונות, ושתיהן היו מדהימות. החיבור איתן עזר לי להבין את עצמי אחרת. אני חושבת שאם לכל אדם היה פסיכולוג, העולם היה נראה הרבה יותר טוב. הלוואי שכולם יעשו את הצעד הזה ולא יפחדו לפנות לטיפול. אף אחד לא צריך להישאר לבד".
את הדברים אמרה כהניאן לקראת כנס בריאות הנפש 2025 של עמותת אנוש-למען דור העתיד שיתקיים ביום רביעי הקרוב. ד"ר אשר ולר, מומחה בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, מנהל אקדמי תחום נוער ב־ICA (המרכז הישראלי להתמכרויות) ומנהל קליני של הבית המאזן לנוער "נווה" מבית "אנוש", ישתתף גם בכנס בפאנל המענים החדשניים בבריאות הנפש לנוער וצעירים, ד"ר אשר סיפר על הנערים שפוגש יום יום ולמרות הקושי הגדול, הוא אדם אופטימי מטבעו.
"העולם מורכב. במשברים החלשים נפגעים יותר, אבל יש גם נערים שמתחזקים", סיפר מנסיונו. "יחד עם זאת, בנתונים אנחנו רואים עלייה בפניות על רקע חרדה, תסמינים דיכאוניים, טראומה ושימוש בחומרים והתמכרויות התנהגותיות", ציין ד"ר ולר. הוא המשיך וסיפר: "אלכוהול וקנאביס הם השכיחים ביותר, לעיתים כבר סביב גיל 14-12. ככל שהחשיפה מוקדמת יותר, כך הסיכון להתמכרות בעתיד גבוה יותר".
ולר מציין את התופעה החדשה של "בלוני גז צחוק", תרופות הרגעה ומשככי כאבים, וגם הימורים מקוונים, כולם נגישים היום יותר מתמיד ומשפיעים על בני הנוער. אלא שה-"סמים" של 2025 אינם רק מה ששואפים או בולעים. "אנחנו רואים יותר ויותר דפוסים התמכרותיים סביב פורנוגרפיה, רשתות חברתיות ומשחקי אונליין", הדגיש. "זה פוגע בתפקוד, בתזונה, בהתפתחות האישיותית והחברתית. אם לא מטפלים בזמן, זה עלול להטמיע דפוסים שילוו את המתבגר שנים", אמר בדאגה.
ד"ר ולר מצביע על ממצא מעניין. במחקר שנערך במרכז הישראלי להתמכרויות לאחר 7 באוקטובר נראתה עלייה כמעט בכל סוגי השימוש, למעט ירידה זמנית בצריכת פורנוגרפיה, כנראה על רקע חשיפה לתכנים קשים ברשת.
ולא רק ברשתות: גם הבינה המלאכותית נכנסת לתמונה. "ל- AI יש יכולת לסייע באפליקציות טיפוליות ואבחוניות שאנחנו בוחנים, אבל יש גם סיכונים. מידע לא מוסמך, אתגרים מסוכנים, וניצול לרעה", מזהיר ולר, ומדגיש שהכלי לא יכול להחליף קשר אנושי עם איש מקצוע.
אחת המילים השחוקות של השנתיים האחרונות היא "חוסן". ולר מחדד: "חוסן זה לא חסינות. זה היכולת להיות גמיש, להתאים תגובה למציאות משתנה, להכיל רגשות, לראות ניואנסים. המטרה שלנו כפולה: לפתח חוסן אצל כלל בני הנוער, וגם לזהות מוקדם את מי שנמצאים בסיכון, ולתת להם את המענים המדויקים".
ולר מתאר שרשרת מענים שנבנית בשנים האחרונות: ממרפאות ייעודיות לנוער ב־ICA, דרך טיפול יום והתערבות במשבר, ועד ה"בית המאזן"- מסגרת אינטנסיבית 24/7 המהווה חלופה לאשפוז פסיכיאטרי. "המפתח הוא רצף: לתת לנער או לנערה מענה מותאם, מקל עד אינטנסיבי תחת קורת גג מקצועית אחת, תוך חיבור כל המעגלים משפחה, בית ספר, רפואה ראשונית ורווחה. מה עם ההורים? "אין טיפול בבני נוער בלי משפחה. לפעמים ההורה הוא הכוח הכי חזק, לפעמים הוא חלק מהסיפור, אבל הוא תמיד חלק מהפתרון. אצלנו הדרכת הורים היא מרכיב קבוע בתוכנית".
ד"ר הלה הדס, מנכ"לית "אנוש", רואה יום־יום את העלייה בצורך של בני הנוער לעזרה. לדבריה, "למעלה מעשור שאנחנו באנוש מעניקים שירותים לנוער ולצעירים. העומס הנפשי שחווים בני נוער בישראל הולך וגדל, במיוחד לאחר אירועי ה-7 באוקטובר שהעלו את סף הטראומה, החרדה והדיכאון. עבור בני הנוער זהו שלב קריטי בו הנפש מתעצבת ונמצאת בסיכון גבוה יותר לפגיעה". המנכ"לית המשיכה כי היא צופה שאחרי המלחמה יגיע גל נוסף של מבקשי סיוע: "ברור כי המשבר טרם הגיע למלוא עוצמתו, ושאחרי המלחמה צפוי גל גדול של צעירים שידרשו לסיוע נפשי. כארגון הממוקד במניעה וטיפול בבני נוער ובצעירים, אנו פועלים כל העת על מנת להרחיב את המענים עבור הנערים והנערות שזקוקים לנו יותר מתמיד, במיוחד בעת הזו כשהנוער מתמודד עם מציאות רוויית אתגרים".
"בשנה שעברה הרחבנו את רצף המענים", סיפרה. "פתחנו בשיתוף ארגון דעת וקרנות הביטוח הלאומי, את הבית המאזן לנוער המהווה חלופה לאשפוז במחלקה פסיכיאטרית, המציע מענה לנערים ולנערות במצבים נפשיים אקוטיים במטרה לסייע להם לחזור במהרה לשגרת חייהם". עוד שיתפה הדס כי "בתים מאזנים הם נדבך חשוב ואף קריטי ברצף המענים בבריאות הנפש עבור דור העתיד. לא רק שניתן יהיה למנוע את העמקת הטראומה, אלא שכך, יוכלו הנערים והנערות להחלים בתוך הקהילה, ובסופו של דבר גם לשוב אליה מחוזקים יותר", הדגישה ד"ר הדס.