בפעם הראשונה בתולדות המדינה, תשעה שופטי בג"ץ יתכנסו להכריע אם ממשלה רשאית להדיח, באופן שבו הדיחה בפועל, את היועצת המשפטית שלה רק משום שאיבדה בה אמון - וההשלכות בנדון חורגות הרחק מעבר לאדם אחד שמכהן במשרה.
א. הרקע: עימות חוקתי, לא רק משפטי
הדיון שיתקיים בהרכב מורחב וחריג של בג"ץ ב-3.9.25, בעתירה נגד הדחתה של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, הוא הרבה מעבר לשאלה פרוצדורלית. מדובר במבחן עומק לשיטת האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה הישראלית.
ההכרעה עלולה לשמש תקדים מכונן - לטוב או לרע - בסוגיית יחסי הגומלין בין הרשות המבצעת, המחוקקת והרשות השופטת. לא עוד דיון חד-מימדי על סמכות, אלא אתגר מוסדי רחב: האם לבחור בהכרעה חדה או בפתרון ממלכתי שימנע קרע ציבורי ממושך?
ב. עמדת הממשלה בתמצית - אי אפשר לכפות יועץ שאין בו אמון
הטענה המרכזית: ממשלה שנבחרה על ידי הציבור אינה יכולה לכהן קדנציה מלאה עם יועצת משפטית הנתפסת בעיניה כבלתי לגיטימית, חסרת אמון מינימלי, ומסכלת את מדיניותה. לדברי נציגיה, הגב' בהרב-מיארה חורגת מסמכותה ופוגעת בתפקוד הממשלה בכך שהיא:
* מצטרפת לא אחת לעמדות עותרים נגד הממשלה בבג"ץ.
* מציגה חוות-דעת כמחייבות ולא כהמלצות.
* מונעת חקיקה או שינויי מדיניות בניגוד לדרג הנבחר.
* מעכבת החלטות באמצעות חוות-דעת סותרות וכובלות.
* מאלצת הוצאות ציבוריות מיותרות על ייצוג חיצוני.
* זוכה לא אחת לביקורת חריפה מבית המשפט עצמו.
דוגמאות בולטות: דחיית עמדתה בפרשת אודליה מינס; פשרה שאפשרה את מינוי רואי כחלון כנציב שירות המדינה לפרק זמן קצוב; נסיגה מהתנגדותה למינוי האלוף זיני לראש שב"כ; ביקורת חריפה של השופט אלרון בפרשת הממונה על התחרות; והאשמות מצד השופטים וילנר וסולברג בהטעיה ואי-נקיטת צעדים נגד הדלפות ביטחוניות.
ג. הטיעון הנגדי - פגיעה אנושה בשלטון החוק
העותרים, בליווי דעות של משפטנים בכירים, שופטים בכירים לשעבר, וחלקים נרחבים בציבור מזהירים:
פיטורי יועצת משפטית בשל עמדות מקצועיות ימוטטו את עצמאות המוסד, יהפכו אותו לכלי פוליטי, וירתיעו את מחזיקי התפקיד בעתיד.
לטענתם, בתמצית:
* היועץ משרת את הציבור, לא את הממשלה בלבד.
* איום בפיטורין יביא ליישור קו כפוי ולעיוות הדין.
* ההדחה תהווה נקודת שבר באובדן עצמאות הייעוץ.
* ניגוד העניינים של הממשלה - כאשר ראש הממשלה נאשם בפלילים - שולל ממנה את הכשירות לעסוק בסיום כהונת היועצת.
ד. מסלול ראשון - פשרה מיידית בהובלת בג"ץ
הצעה: גישה דו-שלבית - בשלב ראשון, בג"ץ ינחה את הצדדים לגיבוש הסכמה מוסכמת, ורק אם זו תיכשל - יכריע בשאלת סמכות ההדחה.
מתווה אפשרי:
* קביעת מועד מוסכם לסיום כהונת היועצת.
* עיגון נוהל הדחה אחיד וברור.
* מנגנון ייצוג נפרד לממשלה בעת מחלוקת.
* עקרון "אי-השתתפות" היועץ בעתירה נגד הממשלה אם קיימת חוות דעת חלופית.
ה. מסלול שני - הסדרה חוקתית ארוכת-טווח
המשבר הנוכחי מחייב עיגון מוסדר בחקיקה:
* חקיקת חוק יסוד היועץ המשפטי לממשלה - סמכויות, מינוי והדחה.
* בחינת פיצול התפקיד: יועץ משפטי לממשלה לעומת ראש התביעה הכללית.
* הקמת ועדה ציבורית-משפטית קבועה למינויים ולהדחות (דוגמת ועדת גרוניס, אך מעוגנת בחוק).
* אמנה מוסדית מחייבת בין היועץ לממשלה.
* יחידת ייצוג חילופית שתוקם בחוק למקרי מחלוקת.
ו. המבחן האמיתי: כוחו של בג"ץ במניעת הקרע
הדיון אינו על אדם אחד או אשה אחת - אלא על עתיד המערכת החוקתית. הכרעה חדה תעניק ניצחון לצד אחד, אך תעמיק את השסע הציבורי. תשעת השופטים ייבחנו ביכולתם לעצור רגע לפני הפעלת הכוח השיפוטי המלא, ולמצות כל דרך לפשרה שתשמר את שלמות המערכת הדמוקרטית.
השורה התחתונה: זהו רגע נדיר לחוכמה מוסדית ואומץ של פשרה. בג"ץ יוכיח את עוצמתו לא רק בידע העצום שלו העובר לחריצת הדין - אלא בגיוס מלוא ניסיונו, כישוריו היצירתיים ואחריותו ביכולתו למנוע קרע שאולי לא ניתן יהיה לאחותו עוד שנים רבות.
הכותב הוא שופט בדימוס, שימש כסגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים