סיכולים במקום שיקולים: מה אכפת לי שחיסלו את הממשלה בתימן?

בפעולה מזהירה, או שמא נאמר: עוד פעולה מזהירה של טייסי חיל האוויר, חוסלה כמעט כל הממשלה החות'ית.

מעבר לעובדה שכל פעולה שכזאת הופכת לנלעגים עוד יותר את דברי הרהב של ג'ובניקים בחליפות, שקראו בימי המהפכה המשפטית ש"אפשר להסתדר גם ללא הטייסים" (חלק אשכרה שלחו אותם לעזאזל), מאחר שחלקם מזוהים עם מחאת קפלן, הרי שנדמה שאפשר לשאול: נו, אז מה?

נחדד: מה יוצא לי מחיסול הממשלה החות'ית? האם מעתה לא ירו טילים יותר לעבר ישראל? יסירו את המצור מעל דרכי השיט אליה? אם התשובה לכך היא "כן", אזי אני לא רק מסיר את הכובע בפני כל המחליטים על הפעולה אלא גם אוכל אותו. הבעיה היחידה בלוגיקה הזאת היא ההיסטוריה, קרובה כרחוקה.

נדמה שהפעם התקבל החיסול המוצלח כמעט במשיכת כתפיים, קצת כמו שנהגו הישראלים בטילים ששוגרו מתימן לעומת אלה ששוגרו מאיראן והניסו את כולנו למרחבים המוגנים. בחדשות לא הקדישו לכך אלא כמה דקות וברחוב הישראלי, עד כמה שניתן לחוש את הדופק שלו גם ברשתות החברתיות, נרשמה אדישות קלה.

אין דבר שמוציא את ראש הממשלה מדעתו יותר מהעובדה שמעללי הגבורה שלו, גם אם נניח לרגע שהקרדיט מגיע לו, מתקבלים באדישות מסוימת. עת הפעיל את צה"ל באיראן, היה בטוח שדי יהיה בכך כדי לכבוש את הסקרים. אלא שמהר מאוד התברר שלפעולה (החשובה והמזהירה לכשעצמה!) היה אפקט מוגבל: מהר מאוד התפוגג האפקט האיראני כלא היה.

גם התגובה המתונה, בלשון המעטה, לחיסולה של הצמרת החות'ית הוציאה את ראש הממשלה מדעתו. איך יודעים? המוליך הרשמי של הבשורה, ערוץ 14, סגור בשבת מטעמי דת, לכן היה צריך לעקוב אחרי הצייצנים החילוניים שמצייצים גם בשבת על פי דף מסרים. אחד מהם סיכם בפשטות את האדישות המכוונת לכאורה של הערוצים הישראלים: "כאילו הורידו חזיר בר".

ומציוצים באקס-טוויטר נעבור לציוצים שלא התיישנו משהו, למשל החיסול של יחיא עייש, זה שכונה "המהנדס". אולי החיסול המפורסם ביותר של בכיר פלסטיני.

התקשורת אז דווקא כן התפעלה והכניסה את כולנו לאפרכסת הטלפון הסלולרי שלו ענה, על פי מיליון פרסומים, אותו "מהנדס". ענה - והתפוצץ. למה היסטוריה? כי בחודש ינואר הקרוב, בעוד ארבעה וחצי חודשים, נציין 30 שנה (ינואר 1996) לסיכול הממוקד ההוא, של מי שנחשב למוח השטני מאחורי פיגועי התופת המחרידים ביותר.

כמה ישראלים נרצחו מאז בפיגועי תופת? נדמה שלא משנה אם אתם חושבים שצריך להכחיד את אחרון הפלסטינים או להכחיד את הכיבוש, תוכלו להסכים שבראי ההיסטוריה לא הייתה לחיסול ההוא שום השלכה דרמטית. במקום המהנדס הגדול כמה דורות של הנדסאי-מוות, חלקם כבר חוסלו אף הם - וגם להם קמו יורשים.

איך חגגנו פה את חיסולו של עימאד מורנייה? התקשורת הישראלית הכניסה אותנו למיטתה של המאהבת שלו כדי שנהיה מעודכנים בכל פרט. האם חיסלול של אדריכל המוות מלבנון שינה במשהו את האסטרטגיה של חיזבאללה?

ואפשר להמשיך עוד, לא רק בהיסטוריה הרחוקה ושלאול האם חיסולו של שייח יאסין מנע את התחזקות חמאס שביצע את טבח 7 באוקטובר? יותר מכך: האם חיסולם של יחיא סינוואר ומוחמד דף התברר כבעל השלכות על הכחדת חמאס בעזה? מדובר בשאלות רטוריות: מאחר שכל אלה שנמנו לעיל הם בני מוות שידיהם מגואלות בדם ישראלים רבים, שמחנו לרגע, התפעלנו מהביצוע המדויק - ואחר כך נשאבנו בחזרה לשגרה המדממת של המזרח התיכון.

איפה כן הצליחה הפגיעה בצמרת האויב? במקרה של חיזבאללה (הנה קרדיט לנתניהו), שעמדה כמעט בסתירה לכל החיסולים האחרים. למה בסתירה? כי היה לה משלים מדיני כמעט מידי: חיסלנו את צמרת חיזבאללה ומיהרנו לחזק, בעזרת גורמים בינלאומיים (ארה"ב וצרפת) את האלטרנטיבה השפויה.

נכון שעדיין מוקדם לחגוג את הצלחת המהלך (חיזבאללה עדיין חי ובועט, לפחות בכל האמור בזירה הפנימית בלבנון), אבל הוא מלמד מה קורה כאשר לסיכול הממוקד נוסף גם שיקול ממוקד.

האם הממשלה הלבנונית היא ידידה של ישראל? ממש לא. סביר להניח שרבים בקרבה רואים בקיום היהודי במזרח התיכון מטרד. אז מה? גם הממשל המצרי הוא לא בדיוק פעיל ציוני ובכל זאת הוא מוכיח שאסטרטגיה מדינית יכול לשמור על השלום כבר קרוב ל-50 שנה.

הטענה היא לא רק לנתניהו, אלא לכל "המסכלים-הממוקדים" שפעלו מאז 1996 ועד היום. כאשר היה הסיכול מלווה בתכנית משלימה, כחלק מאסטרטגיה ברורה, הייתה לו משמעות. כאשר לא, שמחנו בגול אבל לא ניצחנו במשחק.

מה שנכון לגבי עזה ולבנון, נכון גם לגבי תימן ואיראן. התקיפה באיראן הייתה מזהירה, לא פחות. חילות אוויר מסביב לעולם כבר לומדים אודותיה, ארגוני ביון בחרבי תבל מעריצים את המוסד על הדיוק המודיעיני שאפשר את הסיכולים הממוקדים בקרב בכירי הצבא ופרויקט הגרעין.

האם יהיו לתקיפה המדהימה הזאת גם הישגים מדהימים? ככל שהיינו רוצים להאמין שכן, התשובה האחראית תהיה "מוקדם לדעת". התנאי להצלחתה מעבר למכה המורלית לשלטון האייתולות יהיה במשלים מדיני שיפסיק את הניסיונות לחתור לפצצה גרעינית.

אחת הבעיות במילה "מדיני" היא בזיהוי שלה עם "פיסניקיות", כלומר - רדיפת שלום במקום שבו יש להפעיל כוח. ולא היא. מדיניות יכולה לחסל את חמינאי כאות להתקוממות עממית. הוא יכול להיות הפעלה של עוד כלים כלכליים שישביתו כליל את הכלכלה האיראנית הפגועה ממילא ועוד אופציות אחרות של מדיניות התקפית.

בכל מקרה, ברור שלאורך זמן אפילו הסיכול הכי ממוקד לא מצליח ללא המשלים החיוני שלו, השיקול האסטרטגי הממוקד. האם יש כזה בתימן? מוקדם לדעת. לכן אין מה לצאת לרחובות עם מגשים של עוגות דבש (בכל זאת ראש השנה מתקרב). צריך לברך את חיל האוויר על הביצוע המוצלח ולקוות שהראש שהפעיל את הזרוע האווירית שלנו יודע מה הוא רוצה מעצמו.

אם לבנון היא דוגמה מוצלחת למה קורה כאשר סיכול לא מתקיים בחלל ריק אלא כחלק ממארג אסטרטגי. עזה היא דוגמה הפוכה: כל המחוסלים, כולל דובר הארגון, שנכון לעכשיו אפשר רק לקוות שעבר מאגף הדוברות למחלקת ה"שהידים", היו ראויים למות. יתרה מזאת: אפילו מותם החטוף של חלקם הוא עונש לא מידתי מספיק ביחס לזוועות שחוללו. אלא שאפשר לאחל להם מוות בייסורים - ובה בעת לשאול מה יצא לנו מזה?

כי בכל הקשור לעזה לא יצא לנו הרבה: חמאס לא נסוג בו מעמדותיו, לא שחרר מרצונו חטופים אלא משנענו תנאיו, לא התפרק מנשקו. יתרה מזאת, גם אם נגיע אל היום המיוחל שבו כל זה יקרה, לא ייזכרו הסיכולים הממוקדים כנקודות ציון משמעותיות על ציר הזמן שהוביל לסיום המיוחל.

למה? התשובה כמעט מובנת מאליה: שיקולים פוליטיים צרים מונעים התוויית אסטרטגיה רחבה בנוגע לרצועת עזה. נניח שפועלת צה"ל בעיר תסתיים בכיבושה (נניח לרגע שזה אפשרי בלי לגרום למות החטופים).

לשם מה נכבוש את עזה? לשם כינון ממשל אזרחי פלסטיני? ממשל זר פאן-ערבי? ממשל צבאי ישראלי? וגם אז: מה התכנית לשנים הבאות? שיקום? התנחלות?

מה אנחנו רוצים מהם עוד אפשר להגדיר, לפחות כלפי חמאס: שימותו או שיסתלקו בתמורה לכך שנחוס על חייהם. אבל מה אנחנו רוצים מעצמנו? בינתיים נדמה שמכל הגורמים בממשלת ישראל, היחידים שיודעים (ואוי לנו אם תכניתם תתגשם) הם סמוטריץ' ובן גביר.

כל עוד אין תכנית אסטרטגית, כל חיסול - מצנעא ועד עזה, הוא עדות רק לדבר אחד: יכולת מבצעית מצוינת. חבל רק שממשלת ישראל שוחקת אותה מבלי שהיא יודעת מה היא רוצה מעצמה.