גם היום, כמעט 24 שנים אחרי, אני זוכר את הבלטה שעליה עמדתי כשהטלפון צלצל ועל הקו נשמע קולו של עורך "מעריב", אמנון דנקנר ז"ל, שהזמין אותי להצטרף לשורות העיתון. "מדבר מעריץ שלך", פתח האיש שידע יותר טוב מכל אחד אחר מאיזה צד לעשות מסאז' לאגו של מי שהוא חפץ ביקרו, ועל איזו לחי להנחית את הסטירה שתכאב ככל האפשר - למי שלא.
ההצעה לכתוב ב"מעריב" הייתה עבורי התגשמות של חלום ילדות. שום דבר - גם לא בקשה לערוך את ה"ניו יורק טיימס" - לא יכול היה להשתוות לה. בניר גלים, בית הגידול שלי, היו כולם מנויים ל"מעריב". אם היה בעולם שמחוץ למשק עיתון אחר, לא ידענו על זה. מדי בוקר היה ברוך - הממונה על הספרייה ועל הדואר - עמל במשך שעה ארוכה על הכנת העיתונים לחלוקה לחברים. קודם היה גוזר את הסרטים ופותח את החבילות הארוזות, אחר כך היה מכניס את החלקים השונים זה לתוך זה, ואז, כדי שיצליח להשחיל אותם אל החרך הצר של תאי הדואר, היה מעניק לכל אחד מהם בנפרד גיהוץ אחד אחרון, עם כל הלב וכל הנשמה.
המחסן בבית של ההורים שלי היה עמוס בארגזים מלאי עיתונים ששמרתי. היו את אלה עם מוספי הספורט היומיים, היו את אלה שהודפסו בימים חגיגיים, והיו את אלה עם הקטעים החשובים במיוחד שגזרתי למען יידעו הדורות הבאים. מתישהו, לקראת גיל ההתבגרות, נעלמו להם יום בהיר אחד הארגזים כולם, ושני הוריי, שהלכו לעולמם שנים אחר כך, עזבו אותנו מבלי להשאיר תשובה לשאלה מי נתן את ההוראה.
בסיומה של הפגישה הראשונה עם דנקנר, סמוך לחצות הלילה, כשהזמין אותי לסיור ביכורים ברחבי הבניין המיתולוגי ברחוב קרליבך 2, הרגשתי כמו ילד בחנות ממתקים. קודם בלעתי בהתרגשות את הרחש הרעשני בלב הפועם של דסק החדשות, אחר כך עברנו בין חדרי המוספים בקומות השונות. כאן עושים את "המוסף לשבת", כאן את "סופשבוע", וכאן את מדור הספורט. מה שנשאר צרוב לי בזיכרון יותר מכל מהסיבוב הזה, היו ארבע הדלתות השונות שבהן נתקלנו, אשר נשאו את שמו של אמנון דנקנר עליהן.
ביום הראשון לעבודה, כשנכנסתי למשרד שלי, קבלתי שיעור ראשון אודות סמלי הסטטוס בעיתון. המשרד שלי לא היה סתם משרד. עד לא מכבר זה היה החדר של רונאל פישר, שבמערכת רחשו סיפורים מסיפורים שונים על מה שראו כתליו לפני שהגעתי, ושלפי גודלו ניתן היה להתייחס אליו בהחלט גם כאל דירה קטנה. הדלת הכבדה הסתירה מאחוריה חדר כניסה, וחדר נוסף לעבודה, ומיטה נוחה למנוחת צוהריים, וגם כספת מחוסמת, שבהינתן דלת הפלדלת שהפכה ממילא את החדר לשמור במיוחד, שימשה, כך נדמה לי, בעיקר כדי לשקף החוצה את מעמדו הרם של הדייר.
יום אחרי שהתחלתי לעבוד, דפקתי בזהירות על דלתו של העורך הראשי. "לפני שחתמנו", הזכרתי לו, "אמרת לי שב'מעריב' יש הרבה יותר משאבים ואמצעים לביצוע תחקירים מאלה שהיו לי קודם לכן, ב'מקור ראשון'. עכשיו, כשאני מתחיל לעבוד, באתי לשאול למה בדיוק התכוונת ואיך אני יכול להשתמש בכל האמצעים הללו". "האמת", ענה לי אמנון בחיוך רחב, בשפה דנקנרית מצויה, "אין לי מושג בעצמי למה התכוונתי. בחיים שלי לא פרסמתי תחקיר ואני לא יודע איך עושים את זה, פשוט הנחתי שבעיתון גדול כמו 'מעריב' יש יותר אמצעים ומשאבים לתחקירים, מאשר לעיתון קטן כמו 'מקור ראשון'".
אני מזכיר פה רבות את אמנון דנקנר המנוח, משום שאני חייב לו הרבה מאוד. דנקנר, ייאמר עוד לזכותו, אחראי לדחיפתם קדימה של רבים מצעירי הציונות הדתית בתקשורת. כך אראל סג"ל, כך רועי שרון, כך חנוך דאום, כך אבישי בן חיים, כך אני וכך אחרים. דנקנר, חובב פולמוסים שכמותו, לימד אותי גם שיעור גדול בדבר חשיבות הצורך לנהל ויכוח. זה קרה כשנעמדתי מולו פעם, ואני עדיין עיתונאי צעיר ומעוט ניסיון, והערתי לו שאני חושב שהוא טועה במשהו שאמר או עשה. "תכתוב למחר 450 מילה נגדי למדור הדעות", ירה בתגובה. חשבתי שלא הבנתי טוב. "מה זאת אומרת לכתוב נגדך?", תהיתי. "אתה לא מבין עברית?", שאל. "יש לך ביקורת עליי, אז תבקר אותי". בדחילו ורחימו ניגשתי לחדר כדי לכתוב, למחרת התפרסם המאמר שלי נגד העורך הראשי של העיתון, והסיפור הזה הולך איתי מאז כשיעור גדול לחיים.
עיתונות תחת אש
אינספור חוויות אספתי ב-24 השנים שלי ב"מעריב", חלקן נעימות יותר, חלקן פחות. מה היה פחות נעים? לדוגמה, מה שקרה אחרי אחד התחקירים שפרסמתי, כשהמשפחה האהובה שלי מצאה את עצמה תחת מטח של איומים, שבסופם - אחרי התחייבות טלפונית בנוסח "נגמור אותך כמו שגמרו את רבין", בשיחה שהגיעה לדיבורית של הרכב, כשכל המשפחה בהאזנה - סידר לנו עופר נמרודי מאבטחים שישמרו לנו על הבית כשאנחנו ישנים. כמעט שלושה עשורים אני במקצוע הזה, והימים הקשים ההם היו היחידים שבהם שאלתי את עצמי אם כל זה כדאי, ועד כמה זה הוגן לבחור לעצמי מקצוע שאת המחיר הכבד עליו משלמת אשתי - עמוד האש ועמוד הענן שלי - ומשלמים הילדים שלי.
מה עוד אני זוכר כשאני עורך רשימת סיכום מימיי ב"מעריב"? את אותו תחקיר אודות חשד לסחר באיברים במכון לרפואה משפטית, שבמסגרתו התחזיתי למי שמייצג קבוצה של רוכשי איברים, ובעיצומה של פגישה עם טכנאי הנתיחות הראשי באבו כביר התרוממו סביבי כל יושבי בית הקפה, שלא היו אלא אוסף של בלשים על אזרחי, צעקו "אתה עצור בחשד לקבלת שוחד וסחר באיברים", ניסו לשים עליי אזיקים, זרקו אותי לתוך ניידת משטרה, ואילצו אותי לנסות לשכנע אותם במשך שבע שעות ארוכות כמו נצח שאני לא סוחר האיברים שהם ואני חיפשנו, ושהתברר שכלל לא קיים.
אני זוכר גם את הפרסום שבדרך אליו עברתי על החוק במכוון - ממש כך - וסיימתי על ספסל הנאשמים בבית המשפט בתל אביב. זה קרה אחרי ששופט משפחה, בהחלטה נוראה ומוטעית, איפשר לאם גרושה לחטוף לרוסיה את ילדתה הקטנה, גרם לאביה האומלל לאבד את בתו לנצח, וכדי להוסיף חטא על פשע התעקש לאסור את פרסומו של המחדל הזה. ראש אגף החקירות במשטרה ניצב משה מזרחי ז"ל, ופרקליטת המדינה עדנה ארבל תיבדל לחיים טובים, שהיו אז במלחמת עולם מול "מעריב", החליטו להעניש אותי בכל הכוח. לזכותו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שנכנס אז לתפקיד, ייאמר שאחרי שהשתכנע שעשרה עיתונאים אחרים שהפרו את איסור הפרסום באופן רחב בהרבה ממני, יצאו איכשהו נקיים - החליט לקפל את האירוע.
אה, והייתה גם הפעם ההיא שמצאתי את עצמי תחת אש, פשוטו כמשמעו. זחלתי אז בשעת בין ערביים, אל תוככי מטמנת פסולת ענקית שהשתלטה על שטח ציבורי, כדי לצלם חומרים אסורים שמוטמנים שם, כשמנהל המקום הגיח לפתע משום מקום במהירות מטורפת עם הג'יפ שלו, וכשהוא במרחק של כמה עשרות מטרים ממני הוציא יד חמושה באקדח מהחלון והחל לירות. בחיים שלי לא רצתי כמו שרצתי אז, בדרכי להתגלגל הישר אל תוך מדרון תלול ובלתי נגמר, עמוס שיחים קוצניים גבוהים. שעות ארוכת התחבאתי ביניהם לפני שהרשיתי לעצמי לזחול החוצה בשקט, בדרך להסביר לאשתי למה אני מגיע מאוחר כשהאורחים שהזמנו הלכו מזמן, ולמה היא צריכה לשבת חצי לילה עם פינצטה ולחלץ ממני קוצים.
כן, היו אירועים שפחות מעוררים געגוע. אחד מהם התרחש בפעם ההיא, לפני שנים ארוכות, תחת אחד מבעלי הבית שהתחלפו אצלנו, כשהנהלת העיתון נבהלה מכינוס עובדים שארגנו, הזמינה לנו שוטרים שהקיפו את הבניין, והזרימה למסדרונות המערכת אוסף של בריונים לבושי שחורים ועמוסי כתובות קעקע, שחסמו את התנועה ולא אפשרו לנו לנוע בבניין בחופשיות. "עבור רבים מאיתנו 'בית מעריב' הוא בית שני", כתבתי למחרת. "את מיטב שנותינו העברנו כאן. אתמול החליטה ההנהלה, זו שמקרוב באה, לסמן אותנו כאויביה. אתמול, לראשונה, קמה הנהלת 'מעריב' על עובדי העיתון".
אבל היו גם לא מעט רגעים משובבי נפש, כמו אותו מקרה מרגש שבו אחרי מאבק גדול הצלחנו לגייס את מפכ"ל המשטרה משה קראדי לטובת הענקת עיטור האומץ ללוחם מג"ב שנפצע בקרב על סמטת המתפללים בחברון, וסחב איתו משם פוסט טראומה. את הטקס המרגש במטה הארצי, שאליו הזמין אותי הבחור הצעיר הזה לא אשכח לעולם, והעציץ שהביא למערכת אביו פורח אצלי במרפסת עד היום, כמעט שני עשורים אחרי.
ואם מותר לי בהזדמנות החגיגית הזו גם זיכרון חמוץ קטן, אבחר ללכת אחורה אל הפעם הראשונה שבה חשבו מי מהעורכים שלי שאני ראוי לקבל עמוד שלם כדי לפרוס עליו את דעתי. זה קרה ערב ההתנתקות, דווקא בפעם היחידה שבה הייתה לי ביקורת על אופן המאבק של הכתומים מגוש קטיף. כן, ביקורת אחת, בודדה, סדרה לי הופעה בולטת ראשונה ככותב דעות.
שינויי הזמנים
הסתכלות אחורה, אל מה שקרה ב-24 השנים האחרונות - אם תרצו, השוואה בין היום שבו נכנסתי לראשונה אל מסדרונות "מעריב" לבין היום שבו אני עוזב אותם - יש בה, מעבר לעניין האישי שלי, כדי ללמד משהו גם על השינויים שעברנו כולנו. כשנכנסתי ל"מעריב", כמעט שלא היו דתיים בבניין. אם אצטרך להתאמץ, אזכר בעיקר בהרצל מהמחשבים ובחיים מהתחזוקה, וסליחה מראש אם שכחתי מישהו. גם ההרכב הסוציולוגי בימים ההם, היה שונה מאוד. עבור אחוז לא קטן מהחברים שלי לעבודה, כך לפחות הרגשתי אז, הייתי "הדתי" שהם מכירים. מה זה עשה לי? זה הביא אותי להקפיד על הלכות שלא הקפדתי עליהן עד אז - לדוגמה, ענייני גילוח בספירת העומר או בשלושת השבועות - שהרי אם כבר נגזר עליי להיות הדתי הייצוגי, ראוי שאתנהג בהתאם.
השבוע עלתה במוחי עוד דוגמה שמשקפת משהו משינויי הזמנים. במשך שנים ישבתי במשרדי בקומה הרביעית בעיתון. פעמים רבות שהיתי שם עד השעות המאוחרות של הלילה, ולעיתים, כשהרעב היה תוקף אותי, הייתי יוצא החוצה כדי לחפש משהו לאכול. זו הייתה, בימים ההם, משימה קשה עד מאוד. אוכל כשר - באזורים הללו, אז - היה מצרך נדיר. הייתה מסעדת פועלים כשרה אחת שנסגרה אחר הצוהריים. היה ה"שניצליין" בלינקולן שסגר גם הוא את שעריו בשעה מוקדמת יחסית. וזהו. אני זוכר את עצמי באחת ההזדמנויות, עובר מעסק לעסק בקרליבך, וממסעדה למסעדה בחשמונאים, וחוזר רעב דרך בגין. שיטוט קטן במשולש הזה היום, ילמד איזו מהפכה עברה תל אביב מ-2002 ועד הלום.
ואי אפשר לסיים בלי להזכיר את יואב צור, שכאשר היה העורך הראשי הכריח אותי להתחיל לכתוב את הטור הזה, ואני חייב לו הרבה. ואי אפשר גם בלי להזכיר תקופות יפות פחות, ואני מדבר בעיקר על ימי נוחי דנקנר וניר חפץ, שמפאת האווירה הנעימה בטור הזה אעדיף לדלג עליהם ולא להיכנס לפרטים.
רגע לפני שאני עוזב וממשיך אל התחנה הבאה, אני חייב תודה ענקית לכל מי שעבדתי לצדם ב"מעריב" בתצורתו הנוכחית, ב-11 השנים האחרונות. למו"ל ולעורכים ולהרבה מאוד אנשים טובים שהיו איתי ושאתגעגע אליהם. "מעריב" היה לי במשך שנים ארוכות בית מקצועי, ולא רק מקצועי. הפרידה ממנו קשה, וכל שנותר לי הוא לאחל הצלחה גדולה לאנשים הנהדרים שעושים אותו.