פרסום המראות המחרידים של הטבח ביישובי העוטף: רצח, אונס, התעללות, הוצאה להורג של ילדים וזקנים - זעזע את מצפון האנושות כולה. מנהיגים מכל העולם הגיעו לכאן. נשיאים, ראשי ממשלות, מובילי דעת קהל, עיתונאים, כולם רצו לראות במו עיניהם את גודל הזוועה, ולוודא שהם עומדים בצד הנכון של ההיסטוריה.
זה היה רגע נדיר של קונצנזוס מוסרי, העולם תמך בישראל באופן כמעט חסר תקדים. וזו בדיוק הסיבה שהנפילה ממקום כזה, כה חמורה.
מאז אותו רגע ברור ונחרץ, התמיכה הבינלאומית נשחקה בקצב מסחרר: אמברגו הנשק כבר לא בגדר איום, אלא מציאות. ההכרה במדינה פלסטינית מתקדמת בצעדי ענק, הפגנות פרו חמאס הפכו לשגרה במדינות המערב, ויהודים ברחבי העולם נאלצים להצניע זהות ולהסתיר סממנים יהודיים.
חשוב לציין שההתדרדרות הזו לא קרתה מעצמה. מהלך אחד, אמיץ ומתוזמן נכון היה משנה את כללי המשחק: הצעה ישראלית רשמית לעצירת הלחימה בתמורה לשחרור מיידי של כל החטופים.
אם חמאס היה מסכים, החטופים היו בבית וידינו היו חופשיות לפעול מולו ללא מגבלות. אם היה מסרב, העולם היה מפנה את האצבע המאשימה אליו, לא אלינו. ישראל לא היתה מצטיירת כמי שמונעת את סיום המלחמה, אלא חמאס היה מצטייר כסרבן, כרודן המרעיב את עמו.
אבל שום מהלך כזה לא קרה. כי בממשלה הזאת השיקול הפוליטי גבר על השיקול הלאומי. בכל פעם שעלתה הצעה להחזרת החטופים, הופיעו קולות המאיימים על פירוק הממשלה, והפלת הקואליציה. ונתניהו שוב העדיף את שימור שלטונו על פני קבלת החלטות אמיצות למען טובת אזרחי ישראל. גם במחיר מטורף והזוי של מימון חמאס, ע"י הכנסת טונות של סיוע לרצועה מהאוויר ומהיבשה, על חשבון משלם המסים הישראלי.
אילו לממשלת ישראל היה חזון ואסטרטגיה ברורה, ניתן היה להפסיק את הלחימה, להשיב את החטופים, ואז כשהחטופים כבר לא מהווים קלף מיקוח - לחזור ולפעול מול חמאס ביד קשה. בדיוק כפי שקורה היום בזירה הצפונית עם חיזבאללה.
בלבנון, למרות שצרפת וארה"ב ערבות להסכם הפסקת האש, ישראל תוקפת כמעט מדי יום. משום שאין שם חטופים. כשאין חטופים בשטח אויב, היד חופשית לפעול במלוא העוצמה וההרתעה חוזרת. אבל את ההיגיון הזה, בממשלה הזאת העדיפו להדחיק.
בזמן שהם ויתרו על יוזמות מדיניות, גם את המערכה ההסברתית הם זנחו לחלוטין. מאז תחילת המלחמה לא הוקם חמ"ל הסברה, לא נבנתה אסטרטגיה מדינית, והזירה התודעתית ננטשה. לתוכה נכנסו תעמולה חמאסניקית וסרטונים שקריים שמעצבים את דעת הקהל העולמית, עד כדי עיוות מוחלט של האמת.
מדינת ישראל קיבלה רגע של תמיכה עולמית כמעט חסרת תקדים, והפכה אותו להחמצה היסטורית. לא כי העולם שכח את השבעה באוקטובר, אלא כי ממשלת ישראל שכחה להסביר למה אנחנו כאן. אנחנו מאבדים את העולם, לא כי אנחנו חלשים, אלא כי אנחנו מובלים. לא כי אין ברירה, אלא כי אין מנהיגות.
אך אל לנו להתייאש, השינוי תלוי בכל אחד ואחת מאיתנו, והוא יגיע.