מערכת המשפט בישראל מושתתת על עקרון אחד ברור: שיפוט ענייני, נטול משוא פנים. השופטים נדרשים להכריע לפי החוק והראיות בלבד, מבלי להידרש לשיקולים חיצוניים. אך במציאות של ימינו, כאשר התקשורת מסקרת כל החלטה כמעט בזמן אמת, עולה חשש כבד: האם ההכרעה השיפוטית נותרת נקייה, או שמא היא מושפעת מהלחץ הציבורי ומהכותרת של מחר בבוקר?
שופטים בכל הערכאות אינם יצורים מופשטים. הם בני אדם, ולעיתים חשופים להשפעות חיצוניות. אחד הלחצים הבולטים ביותר הוא הלחץ התקשורתי - לחץ שעשוי לערער את תחושת הביטחון הפנימי של השופט עצמו ואת אמון הציבור בניטרליות ההכרעה.
תלונת האגודה למען האזרח נגד נשיא בתי משפט השלום במחוז המרכז, השופט מזרחי, היא דוגמה חיה לכך. התלונה נולדה בעקבות הערותיו החריפות של השופט המחוזי מיכלס, שקיבל ברוב המקרים את עררי המדינה על החלטות השופט מזרחי בעניינו של יונתן אוריך.
הציבור נחשף לכך שמספר עררים התקבלו, ומכאן נוצרה תחושה כאילו ניתן לנבא מראש כיצד יפסוק כל אחד מהם. תחושה זו הובילה להגשת תלונה רשמית לנציב הקבילות על השופטים, שנדחתה על הסף, אך הנזק התדמיתי כבר נגרם.
כאן חשוב להזכיר: בית המשפט העליון כלל לא נדרש לדון בנושא זה. משמעות הדבר היא שכל עוד אין פסיקה מחייבת של בית המשפט העליון, ההכרעה של ערכאת הערעור - המחוזי - היא המחייבת. אין בכך כדי להצביע על דפוס פסול, אלא על מבנה היררכי טבעי של מערכת משפט תלת-ערכאתית.
כאשר הציבור מאמין כי הכרעתו של שופט בכל ערכאה ניתנת לניבוי, נוצרת בעיה כפולה: לציבור - נוצרת תחושה שהשופט כבול לאג'נדה ולא בוחן כל מקרה לגופו. לשופט - נוצר לחץ להתרחק מהכרעה מקצועית מחשש לתיוג פוליטי או תקשורתי.
מערכת משפט בריאה אינה נמדדת בשיעור הערעורים שהתקבלו, אלא באיכות הנימוקים ובשמירה על איזון בין זכויות הפרט לבין ביטחון הציבור. הפיכת החלטות בערעור היא חלק לגיטימי מהמערכת, אך כאשר הדבר מתורגם לתיוג אישי או פוליטי - אמון הציבור נפגע.
תפקיד השופט בערכאה הדיונית הוא מהמורכבים ביותר: להכריע אם תישלל חירותו של אדם או יישאר חופשי, ולו בשל "חזקת החפות", וכל זאת לנוכח האינטרס הציבורי והחשש מפגיעה בביטחון. ערכאת הערעור בוחנת את ההחלטה המשפטית בלבד, ואין לראות בה מבחן אישי לשופט הערכאה הקודמת.
על כן, חובתם של השופטים היא:
לנמק החלטות בבהירות ולבססן אך ורק על החוק ועל הראיות.
לגלות רגישות רבה ביחס להחלטות של ערכאה קודמת, ולהימנע מהערות אישיות.
לשדר תמיד שהמחלוקת היא משפטית גרידא, ולא אידיאולוגית.
הציבור חייב להבין כי פערים בין ערכאות נובעים מפרשנויות שונות של הדין או ממשקל הראיות - לא מאג'נדה פוליטית.
כיצד לחזק את השופטים
התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, אך לעיתים היא חוצה גבולות. כאשר היא מייחסת לשופטים עמדות פוליטיות או מתייגת אותם כשייכים למחנה זה או אחר, היא פוגעת לא רק בשופטים עצמם אלא במערכת כולה.
תיוג שופט כ"שופט של הימין" או כ"שופט של השמאל" בשל הכרעה ספציפית הוא עיוות מסוכן. הציבור עלול להסיק בטעות שהכרעת השופט מוכתבת מאג'נדה, ולא מהחוק והראיות. בכך מתערער יסוד האמון הציבורי, שהוא נשמת אפה של מערכת המשפט.
הפתרון אינו מסתכם בדרישה לתקשורת אחראית יותר, אלא גם בחיזוק השופטים עצמם:
1. סדנאות וליווי מקצועי - כלים להתמודדות עם לחצים תקשורתיים וציבוריים.
2. מסרים מוסדיים ברורים - הנהלת בתי המשפט חייבת לעמוד מאחורי השופטים ולשדר שהכרעה מקצועית עדיפה על הכרעה פופולרית.
3. כבוד הדדי בין ערכאות - ערכאת הערעור צריכה להקפיד על ביקורת עניינית בלבד, ולא על ביקורת אישית.
שופט שזוכה לגיבוי מוסדי, ויודע שמערכת המשפט כולה ניצבת מאחוריו, יוכל לשפוט ללא מורא גם מול סערות תקשורתיות.
שופט אינו שליח פוליטי, ואינו אמור לכוון את פסיקותיו לפי דעת הקהל. הוא מחויב לחוק ולראיות בלבד. במקרה האחרון של השופטים מזרחי-מיכלס לא ניתנה פסיקה של בית המשפט העליון. עד שתינתן הלכה מחייבת, החלטת המחוזי היא הקובעת - אך אין בכך כדי להפוך את המחלוקת למאבק אישי או אידיאולוגי.
עלינו כחברה לגלות איפוק, להימנע מתיוג שופטים, ולכבד את עצמאותם. רק באמצעות שילוב של אחריות תקשורתית מצד אחד וגיבוי מוסדי לשופטים מצד שני, נוכל להבטיח מערכת משפט יציבה, אמון ציבורי ודמוקרטיה אמיתית - כזו שמושתתת על שלטון החוק, ולא על שלטון הכותרת.
הכותב הוא שופט בדימוס, שימש כסגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים