דיכאון לאומי או איום קיומי? המחיר האמיתי של מלחמת ההישרדות

כמו סוס על קו הזינוק למרוץ, בוטשת ישראל ברגליה בשערי עזה. בכל יום אנו מתבשרים על עוד "עליית מדרגה" במתיחות שבין הרמטכ"ל לראש הממשלה.

לזמיר יש מרחב תמרון צר: מצד אחד עומד הצורך להפחית ככל שניתן את הפגיעה באזרחים - שאחרת יהפכו הוא וחייליו-חיילינו לפושעי מלחמה, ומצד שני מניעת אבדות בקרב חיילי צה"ל.

גם משקיבל על עצמו את המשימה לכבוש את עזה, הרי שלטובת שני הקטבים האלה, שהמשותף להם הוא הקטנת מספר ההרוגים כתוצאה מהלחימה, הוא חייב לפנות מתושבים כמה שיותר מקומיים מהשטח שאותו צה"ל עומד לכבוש.

אפילו במצב הקיים, הזהיר, יש סיכון, משני הקצוות שלו. בצד הפגיעה באזרחים ישראל מלקקת את פצעי הפיגוע ההסברתי שבירי לעבר צוותי הצלה ועיתונאים. בצד השני, זה שהו עומדים חיילי צה"ל, המחיר עלול להיות כאוב הרבה יותר, כי טיל לעבר קבוצת אנשים כמטרה נייחת, עלול להתבצע גם מהצד השני, בעת שאנו ממתינים למתקפה.

אם לא היה די באילוצים המבצעיים של זמיר, הרי שבוושינגטון הונף כבר השלט עם תוספת הזמן. אמנם לא נכתב בו מספר ברור, אלא "שבועיים-שלושה" כלשונו של נשיא ארה"ב, אבל די ברור ששריקת הסיום עשויה להישמע בכל רגע.

אז אולי יהיו אלה לא שבועיים-שלושה, אבל גם בארבעה-חמישה אי אפשר יהיה להכריע ולהכניע סופית את חמאס, מה שאפשר שיקרה בהם הוא שנאבד חטופים וחיילים, בנוסף על הרג אזרחים.

זמיר יודע את זה. גם נתניהו, אבל נדמה שאיש מהם לא מוכן להיות הראשון שיכיר בכך בפומבי. זו הסיבה שנתניהו תופר כבר במשך כמה שבועות את "תיק זמיר". כלומר את הטיעון לפיו הוא הורה לצה"ל לנצח, אבל הצבא לא סיפק את הסחורה.

לנתניהו יש גרעין נאמן של תומכים שדעתם עליו לא תשתנה בהתאם להתפתחויות. הבעיה שלו היא עם אלה שבחרו בו מתוך שיקול דעת. אלה מבינים שלפנינו סרט ההמשך: "לא העירו אותי 2", כלומר - הצבא אשם.

נתניהו יודע ששום דבר טוב לא יצא לו מעימות פומבי עם הרמטכ"ל, לכן הוא מנסה להשחיר את פניו באמצעות בני משפחה ומקורבים, ולא באמירות ישירות זולת המשפט עליו כבר חזר כמה פעמים לפיו הצבא כפוף לממשלה.

למה ראש הממשלה טורח כמעט בכל פעם להדגיש את המובן מאליו? ככל הנראה כדי לחזק את התירוץ לאי השגת הניצחון המוחלט, זה שהובטח לנו כבר לפני שנה וחצי.

בהקשרים רחבים יותר מאשר דונם פה ודונם שם ברצועת עזה, מנסה נתניהו להראות לנו להוכיח שהדיכאון הקיומי שחווה מדינה שלמה כבר קרוב לשנתיים הוא הרע במיעוטו.

התזה שלו אומרת בערך כך: תקפו אותנו מכל חזית אפשרית, בהנהגתי ייצבו את המצב, עברנו להתקפה שהצליחה מאוד בלבנון ובסוריה, הרחבנו את הפעולה עד לכדי מכת מנע באיראן, שהצילה את ישראל מסכנה ברורה ומידית ורק בעזה עוד לא השלמנו את המלאכה.

נתניהו מקווה שהנרטיב הזה יתפוס. הבעיה היא שהוא לא מתכתב עם העובדות. כלומר - הוא מתכתב, אבל רק באופן שלוקח כמה נקודות ומחבר אותם לכדי תמונה לא מייצגת של המצב.

המאזין לנתניהו עלול לחשוב שמא לישראל יש שני צבאות: זה שהביס את חיזבאללה, זינב כהוגן בצבא סוריה המתמוטט והרחיק אלפי קילומטרים כדי להלום באיראנים, ולעומתו הצבא השני, זה שלא מצליח לסיים את העבודה בעזה. לכן העובדה שנתניהו מהלל ומשבח את ההישגים בצפון, מעידה על צה"ל ומקשה עליו לתלות בו ובמפקדיו את אי הכרעת חמאס.

רבות דובר השבוע על אטימות הלב שמפגין נתניהו מול קורבנות המלחמה, מהחטופים ועד לחיילים. זה נסוב בעיקר סביב שני אירועים. הראשון בו נתניהו מתראיין ומספר על הרגע המרגש שלו במלחמה, לצאת לאור יום ולפגוש את משפחתו.

זה קצת מופרך בהתחשב בזה שנתניהו לא בדיוק מנהל את המלחמה מתוך בונקר - ולפיכך חפשי לראות את מי שירצה מתי שיצרה. זה נשמע גם לא אמין נוכח הידיעה שלפחות בן אחד שלו חי כבר זמן מממושך במיאמי.

אבל נניח לרגע שזה נכון עובדתית: משפחות איבדו את יקיריהן, משפחות אחרות חיות במתח ומטלטלות בין תקווה לייאוש בגלל החטופים - ואתה מספר לנו על הרגע המרגש שחווית כשפגשת את המשפחה?

אי אפשר שלא להיזכר במשפט של נתניהו על כך שרבים שילמו מחירים בגלל המתקפה באיראן - ומתן הדוגמה של דחיית טקס החתונה של בנו. יותר מחוסר הרגישות, זה ממחיש את הלך המחשבה של נתניהו: רק הוא חשוב בעיני עצמו. מה שקורה לאחרים, זניח.

המקרה השני אירע כאשר קוצרה ישיבת קבינט, בלי לדון על גורל החטופים המתים מרעב, רק כדי שהממשלה ושריה יוכלו לסעוד את ליבם בתקרובת שהוגשה להם באירוע בחירות. כאן כבר נשברו שיאי הגועל נפש עד כדי כך שנתניהו ניסה לבצע ספין ולהציג את האירוע כמפגש עם משרתי מילואים ומשפחות שכולות.

תהומות של ייאוש

נתניהו מנסה להראות שנקלענו לצרה גדולה והוא זה שעמד בפרץ, בשל כך הוא מונה את האיומים על ישראל. הבעיה היא שהנוף האמיתי לא כולל רק את התהומות מהן נחלצנו, אלא גם את הפסגות אליהן יכולנו להעפיל.

נכון שישראל ספגה - ואולי עודנה חשופה למתקפה - מכמה חזיתות, אבל במקביל הסתדרו גם כמה כוכבים בשורה: הקריסה של חיזבאללה (עליה מגיע קרדיט בדין גם לנתניהו) היחלשות ההשפעה האיראנית במרחב (כנ"ל), התמוטטות משטר אסד ועוד. כל אלה סידרו לישראל גם כמה הזדמנויות נדירות.

התחושה הייתה שהמחיר בעד ניצולן יכול להיות משולם בקרדיט, כלומר - אפילו לא בכסף מזומן. ערב הסעודית למשל, אולי המדינה החשובה ביותר במרחב, לא דרשה מישראל נסיגה משטחים ופינוי של התנחלויות, אלא רק הצגת עמדה מפויסת יותר, כזאת שתתחייב להסכם עתידי. מעין נאום בר אילן מחודש.

נתניהו הוא הראשון לדעת שמדובר בהתחייבות שקל לחמוק ממנה בנימוק שעדיין לא הבשילו התנאים, טרם הגיעה השעה, הפלסטינים עדיין לא הכירו בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ולא מוכנים לחתום, כמו בביטוח, על היעדר כל תביעה עתידית וכיוצא באלה. משמע, הוא היה יכול לקבל את החבילה הסעודית תמורת מילים בלבד.

דמיינו לרגע מצב שבו היינו מתקדמים בערוץ הזה: מיליארדים היו כבר זורמים לעזה (ובניגוד לכסף שלנו, שזורם לשם עתה, לא לידי חמאס).

חיילי המילואים היו זוכים למנוחה וצה"ל היה יכול להתרענן מעט אחרי כמעט שנתיים של פעילות עצימה, שכן לא רק לוחמי הסדיר והמילואים נשחקים בעזה, גם הכלים.

האחריות על עזה הייתה מוסרת מעל ישראל ועוברת לידי גורם פן-ערבי, משמע - גם אם הסיוע לא היה מחולק כסדרו, לפחות לא היו מאשימים אותנו בהרעבה מכוונת של תושביה.

במקביל היו נחתמות הבנות מתקדמות יותר עם סוריה ולבנון, שלא לדבר על מה שהסכמי סחר ותכניות פיתוח אזוריות היו עושות לכלכה הישראלית (שדחתה חלק מהתשלומים, אבל מתחילה לפגוש יותר ויותר את נזקי המלחמה).

רוצה לומר, כולנו חטופים. למזלנו הטוב לא במנהרות חמאס כמו אותם עשרים שורדים ("אולי פחות" נוהג לאחרונה לסכם טראמפ), אלא שבויים בדיכאון לאומי, עצב קיומי (המכונה בימין הקיצוני גם בשם "תקופה של נסים") וחוסר תקווה שמתפשט כסרטן בגופה של מדינת ישראל, מאכל אותנו מבפנים.

חלק גדול מהמחיר שאנו משלמים בעד טקטיקת ההישרדות של נתניהו אינו רק בשכול ובכאב שמייצרת המלחמה המתמשכת, אלא סמוי מן העין - ברווח הגדול שיכולנו להרוויח: מדינית, ביטחונית וכלכלית.

דיכאון לאומי הוא עניין חמקמק. אפשר להשתקם ממנו, אפשר להחלים, אפשר לצאת החוצה, להתבונן סביב בתקווה ולהעפיל ממנו לשיאים נהדרים.

אלא שבה בעת אפשר גם לשקוע בתוכו, להתדרדר, להתפורר ולמות. הלך הרוח הדיכאוני שבו שרוי מרבית הציבור הישראלי הופך לסכנה לכשעצמו.

אלא שעם הפנים לסוף השבוע, ננסה להישאר אופטימיים, להיאחז בתקווה - ככתוב בספר דברים, פרק ל', פסוק י"ט: "העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחייה אתה וזרעך".