225 עולות ועולים מצפון אמריקה נחתו בשבוע שעבר בישראל, מתוכם למעלה ממאה ילדים שיפתחו את שנת הלימודים הקרובה בין כותלי הגן ובתי הספר. לצד ההתרגשות, משפחות פיין, ברודי וספדי מספרות על הדירה הריקה, הבירוקרטיה הישראלית והעזרה שמגיעה מארגון "נפש בנפש" ברגעים הקטנים שעושים את ההבדל.
ג'וש וסימון ברודי עלו הקיץ לישראל מפלורידה יחד עם ילדיהם אהובה (14) ואיתן (10), והשתקעו במודיעין. עבורם, מדובר לא רק במעבר יבשת, אלא בהגשמת חלום של שנים. "התהליך היה לא פחות ממדהים", סיפר ג'וש לוואלה. "כמובן שיש הרבה פרטים קטנים לטפל בהם, אבל במקביל אנחנו מרגישים מבורכים לחיות את החלום הזה. מהרגע שהגענו קיבלנו קבלת פנים חמה מהשכנים, מחברי הקהילה ואפילו מזרים ששמעו על העלייה שלנו. זה היה סחרור רגשי, אבל גם הרפתקה יוצאת דופן".
למרות זאת, המשפחה לא מסתירה את הקושי בהתמודדות עם הצד הטכני של החיים בישראל. "האתגר הכי גדול היה לנווט את ענייני הבירוקרטיה, חשבונות בנק, טלפונים סלולריים, ביטוח בריאות, לימודים, שירותי חשמל", משתף ג'וש. "הכול לוקח יותר זמן מהמצופה. אנחנו לומדים להוריד ציפיות, לצחוק על זה, ובעיקר להישען אחד על השני כמשפחה".
בעוד ההורים מתמודדים עם בירוקרטיה, הילדים מתמקדים בפרק המשמעותי ביותר עבורם - ההתחלה בבתי הספר החדשים. "הילדים מדהימים בחוסן ובחוזק שלהם", הדגיש ברודי. "הם כבר התחילו להכיר אנשים חדשים, ליצור חברויות. בשבוע הקרוב הם מתחילים את בית הספר יסודי וחטיבת ביניים, הם נרגשים מאוד וגם קצת חוששים. אבל השכונה קיבלה אותנו בחום, ואפשר לראות שהם לאט לאט מרגישים יותר בנוח".
הילדים מתארים תערובת של ציפייה וחשש. "אנחנו הכי מתרגשים מהאפשרות להכיר חברים חדשים ולהצטרף לתנועות נוער", סיפרה אהובה בת ה-14. "זה גם מפחיד ללמוד בשפה חדשה". איתן בן ה-10 הוסיף: "אני קצת מפחד שהעברית שלי לא טובה, אבל מקווה שיהיו בכיתה ילדים שדוברים גם אנגלית זה יעזור". לדברי ג'וש אביהם, ההשתלבות בבית הספר מתאפשרת בזכות מערך תמיכה מיוחד. "לבתי הספר יש תוכניות ייעודיות לעולים חדשים, שיעורי עברית, יועצות שבודקות איך הילדים מסתדרים, וגם מורים שפונים אלינו באופן אישי. זה נותן תחושת ביטחון שהילדים לא לבד", סיפר ג'וש.
הקהילה המקומית במודיעין ממלאת גם היא תפקיד מרכזי בשילוב העולים. "הורים משתפים אותנו בעצות, מורים יוצרים קשר עוד לפני תחילת הלימודים, והילדים בשכונה כבר מזמינים את אהובה ואיתן לשחק", מספרים בני משפחת ברודי. "התחושה היא שאנחנו לא רק נקלטים, אלא באמת מתקבלים כחלק ממשהו גדול מאיתנו".
מה מצפים ההורים לשנה הקרובה? התשובה פשוטה. "התקווה הגדולה ביותר שלנו היא שהילדים יחזרו הביתה כל יום שמחים", סיפרו. "אם הם יצליחו בלימודים, זה בונוס. אנחנו רוצים שימצאו חברים, ילמדו את השפה, ירגישו בטוחים ויבנו את הזהות שלהם כאן. אנחנו מקווים שהם יסתכלו אחורה על השנה הזו כעל התחלה של חיים מלאי הזדמנויות, קשרים וגאווה להיות חלק מהסיפור של ישראל".
"הם לא מבינים איך יום לימודים יכול להיגמר באחת וחצי"
במשפחת פיין בקריית גת מתחילים להרגיש את הפרפרים לקראת ההתחלות החדשות, אך החששות גם מורגשים בכל פינה. יאיר ונתן, האחים הגדולים, מכינים את תיקי בית הספר הראשונים שלהם בישראל, אך אלי בן החמש מהסס עדיין ביציאה מהבית וטלי בת השנתיים מסתובבת בסלון עם בקבוק חלב ביד, מחפשת את הפינה הבטוחה עבורה.
"הדירה כמעט ריקה. יש מקרר, תנור, מיטות פשוטות ושולחן פלסטיק שנתנו שכנים טובי לב", סיפר דייויד האב. אולם מבחינתו ומבחינת שושנה אשתו - זה הבית שלהם, והחלום על ישראל סוף סוף הפך למציאות. "החיים לא צריכים להיות קלים כדי להיות נכונים", אמר דייויד. "אנחנו יודעים שזה המסע שלנו, גם אם הוא מתחיל בשולחן פלסטיק ובמכונת כביסה שמציפה את הבית".
עבור הילדים, ההבדל הגדול ביותר יהיה המערכת החינוכית בישראל. בארה"ב הם למדו ימים ארוכים, עד שלוש או ארבע אחר הצהריים. כאן, יום הלימודים מסתיים מוקדם בהרבה. "זה מבלבל אותם", סיפר דיוויד. "הם לא מבינים איך יום לימודים יכול להיגמר באחת וחצי. זה נותן זמן למשחקים, אבל גם פותח המון שאלות מה עושים עם כל השעות הפנויות, ואיך משתלבים בחוגים?"
גם בקרב ילדי משפחת פיין, אחד האתגרים המרכזיים הוא כמובן השפה. יאיר ונתן מצליחים לתקשר יותר דרך שפת הכדורגל. "הם כבר שבוע בארץ, ומשחקים כאחד הילדים בשכונה עם חברים חדשים, בועטים בכדור ונהנים. זה מרגש מאוד. אלי מתקשה יותר. הוא מתבייש, לפעמים לא רוצה לצאת מהבית", מסביר האב. "אבל אנחנו מנסים לשדר לילדים אופטימיות. אם נקרין עליהם שאנחנו מפחדים, זה ישפיע פי כמה. אז אנחנו אומרים: גם אנחנו לומדים יחד אתכם, זו הרפתקה משפחתית".
המשותף לשלוש המשפחות - התחושה שהן אינן מתמודדות לבד
במרחק עשרות קילומטרים צפונה, משפחת ספדי מתכוננת גם היא לשנת הלימודים הראשונה בארץ. אירב, פולט ושלושת ילדיהם ג'קלין (12), טלי (9) ואברהם (7). הם עלו הקיץ מניו ג'רזי לרעננה. הילדים כבר ביקרו בבתי הספר, פגשו ילדים אחרים, חלקם גם עולים חדשים, אך זה עדיין זר להם. "הם עדיין חוששים," מודה אירב. "לא קל להיכנס לכיתה שבה כולם מדברים עברית שוטפת, ואתה עוד מתאמץ להרכיב משפטים, אנחנו בטוחים, אבל המפגש עם ילדים אחרים שעברו חוויה דומה מקל עליהם זה נותן ביטחון לדעת שאתה לא לבד."
גם כאן מחסום השפה הוא המרכזי. "העברית של הילדים עדיין בסיסית", הסביר אירב. "הקהילה ברעננה חמה מאוד. ההורים המקומיים עוזרים, המורים תומכים, ויש תחושה אמיתית שמבינים את הצרכים שלנו." כמו אצל משפחת פיין, גם אצל הספדים הילדים שמים לב לאורכו של יום הלימודים. "בארה"ב הם היו שעות ארוכות בבית ספר", מספר האב. "כאן זה נגמר מוקדם וזה דווקא משמח אותם. הם רוצים לנצל את הזמן לחוגים, ספורט ומוזיקה."
המשותף למשפחות הוא התחושה שהן אינן מתמודדות לבד. מאחורי הקלעים פועל ארגון "נפש בנפש", שמספק רשת תמיכה ייחודית לעולים חדשים. נטע כ"ץ, ראש חטיבת קליטה וקשרי ממשלה בארגון, מתאר את התקופה הזו כנקודת מבחן: "בדיוק עכשיו הילדים נכנסים למסגרות, וההורים צריכים לקבל החלטות גורליות ולפעמים גם מבעוד מועט עוד לפני הגעתם לישראל - לאיזה בית ספר לשלוח, איך לגשר על פערי השפה, ואפילו איך להגיע בתחבורה ציבורית".
"הארגון עוזר במספר דרכי תיאום עם הרשויות המקומיות וביניהן העברת רשימות של משפחות לפני הגעתן, כדי שהעיריות ייערכו עם כיתות תואמות, חונכים ותוכניות עזר", סיפר כ"ץ. "תגבור לימודי וחברתי - שעות עזר בעברית, פעילויות חברתיות ייעודיות, סדנאות להורים ולילדים. הכוונה יומיומית וסיוע בהתמודדות עם 'הדברים הקטנים' שנראים מובנים מאליהם לישראלים: שימוש ברב-קו, הרשמה לקופות חולים, ואפילו איך לשלם באוטובוס בלי להיתקע. אלה דברים שיכולים לשבור את רוחו של עולה חדש. אבל ברגע שיש מישהו שמסביר, מלווה ונותן מענה החוויה הופכת קלה יותר".
משפחות פיין ספדי וברודי הן חלק מתמונה רחבה יותר. בשבוע שעבר נחתה בישראל טיסת צ'רטר חגיגית של "נפש בנפש", יחד עם משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קרן קיימת לישראל ו-ג'ואיש נשיונל פאנד ארה"ב. לפי נתוני הארגון, אוגוסט 2025 רשם שיא היסטורי 1,046 עולים בחודש אחד, המספר הגבוה ביותר מאז הקמתו. מתחילת השנה עלו כבר 2,358 יהודים מארה"ב וקנדה, זה מצטרף ל- 27,281 עולים חדשים שהצטרפו מפסח האחרון.
הורים רבים מספרים שההתמודדות הקשה ביותר היא דווקא עם הבירוקרטיה הישראלית. טפסים, שיבוצים, רישומים. כאן נכנסת שוב רשת התמיכה של "נפש בנפש". הארגון מקיים סדנאות מקוונות, שולח מדריכים מפורטים להורים, ואפילו מצמיד רכזים דוברי שפות שונות כדי לגשר על הפערים.
אירב ספדי סיפר: "כשהגענו, לא ידענו מאיפה להתחיל, משרד החינוך, העירייה, קופת חולים. 'נפש בנפש' פשוט לקחו אותנו יד ביד. זה עשה את כל ההבדל". דייויד פיין הוסיף: "בלי הסיוע הזה, היינו הולכים לאיבוד. זה לא רק בירוקרטיה, זה לדעת שיש מישהו שמבין אותך, עונה על שאלות, ועוזר לך לשדר אופטימיות גם לילדים".
ההורים יודעים שהשנה הראשונה לא תהיה קלה. יהיו דמעות, יהיו תסכולים, אבל לצד זאת, יהיו גם רגעים של ניצחון קטן: מילה ראשונה בעברית שנאמרה בביטחון, חבר חדש מהשכונה, מורה שפרגן על מאמץ. "אנחנו לא מצפים להכול מייד", אמר ספדי. "החלום שלנו הוא שהילדים יחזרו מבית הספר שמחים. זה מה שחשוב". דייויד פיין סיכם: "אנחנו מרגישים חלק ממשהו גדול מאיתנו, מהעם ומההיסטוריה. הילדים שלנו מתחילים את השנה בארץ ישראל. זה לא מובן מאליו. זו אגדה שהפכה למציאות".