החודש מציין העולם 80 שנה לכניעתה של יפן, אקורד הסיום של מלחמת עולם השניה. החודש גם מלאו 20 שנה לאירוע פחות מתוקשר: פרסום הגרסה העברית לספרו של נתן שרנסקי, עם רון דרמר, "יתרון הדמוקרטיה". הספר, שזכה לתשבוחות מנשיא ארה"ב דאז ג'ורג' בוש, קשר בין רודנות למלחמה, וטען שהמפתח לשלום טמון בהפצת החירות. ההשלכה המקומית הייתה מהפכנית: ביטחונה של ישראל תלוי בדמוקרטיזציה של הדיקטטורות הסובבות אותה.
ובהקשר הפלסטיני: קץ הסכסוך מותנה בכינון דמוקרטיה פלסטינית. רק ממשלה פלסטינית שתכבד את זכויות אזרחיה, טען שרנסקי, תכבד את זכותם של שכניה היהודים להגדרה עצמית. כישלון הניסיון האמריקני להשכין דמוקרטיה בעיראק ובאפגניסטן, לצד התוצאות העגומות של "האביב הערבי", אמנם עמעמו את זוהרה של אג'נדת החירות, ודאי בכל הקשור למזרח התיכון. אבל ערב כיבוש אפשרי של רצועת עזה, דומה שהגיע הזמן לנער את האבק מן התזה הישנה. שהרי לא בכל דור מקבלת אומה הזדמנות לעצב מחדש את הסדר הפוליטי והחברתי של אויבתה המרה ביותר.
יש להודות: אין תקדימים מוצלחים רבים לדמוקרטיזציה בכפיה. ללא ספק הניסוי המוצלח ביותר היה זה שהובילו האמריקנים ביפן אחרי מלחמת העולם השניה. בדיעבד, בלתי נתפס כיצד דיקטטורה רצחנית שכזו הפכה בתוך שנים בודדות לדמוקרטיה שוחרת שלום. גם אז שינוי כזה נראה היה ממש דמיוני - כמעט כמו האפשרות שעזה של יחיא סינוואר תהפוך יום אחד למעוז של פציפיזם וחירות.
יותר משלוש וחצי שנים אחרי מתקפת הפתע הרצחנית של ה-7 בדצמבר עוד סירב התוקף להיכנע, גם כשהיה ברור שההפסד הוא ענין של זמן. כ-2.7 מיליון חיילים ואזרחים, כמעט 4% מאוכלוסיית יפן, נספו בין דצמבר 1941 לאוגוסט 1945. מהצי המפואר שהמטיר אש וגופרית על פרל הרבור נשארו שרידים בלבד. 65% מהבתים בטוקיו הבירה נהרסו לחלוטין. מיליונים הפכו חסרי בית. הכלכלה היתה ממוטטת. אך הצבא היפני המשיך להילחם בחירוף נפש תחת ממשל קיצוני, שתבע מאזרחי יפן להקריב עצמם על מזבח המולדת. הסמל של שלהי המלחמה היו טייסי הקמיקאזה, נערים מתאבדים שהתרסקו עם מטוסיהם על ספינות חיל הים האמריקני במגמה להטביען. ההערכות האמריקניות דיברו על מאות אלפי הרוגים בתרחיש של פלישה לאיי יפן המרכזיים. כדי למנוע זאת, קיבל הנשיא טרומן את ההחלטה הגורלית להטיל את שתי פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי.
ההימור הצליח. הקיסר הירוהיטו הורה לצבא להניח את נשקו והסביר לאומה ההמומה שהגיעה העת לשלום. אך נוכח האיבה העצומה בין שתי האומות, הפנאטיות המושרשת של חיילי הצבא היפני, וטינתם המובנת של אזרחי יפן על ההרס העצום שחוללו האמריקנים ברחבי מדינתם, האם ניתן היה להעלות על הדעת שלום יציב בין הניצים?
והנה, ב-1952, כעבור שבע שנות כיבוש, נחתם הסכם שלום. הרפובליקה היפנית הדמוקרטית החדשה שנולדה מתוך הריסות המלחמה התנכרה לעברה המיליטריסטי, שללה את המלחמה כאמצעי ליישוב סכסוכים, ואימצה מניפסט פציפיסטי אשר מקשה עד היום על מנהיגיה להתחמש נוכח האיום המתרגש ובא מכיוונה של סין.
כיצד ניתן להסביר זאת? היתה פה ללא ספק נדיבות של מנצחים. והייתה גם התנהלות אחראית מצד המפסידים. אבל המפתח לסיפור הההצלחה היפני טמון, באופן פרדוקסאלי, בתהליך הדמוקרטיזציה שעברה יפן תחת הכובש הנאור, הגנרל דאגלס מקארתור.
מה עשה מקארתור? ראשית, הוא הכריז שארה"ב לא באה להעניש את העם היפני - שני הצדדים סבלו מספיק - אלא לשחררו מכבלי העבדות של המשטר הישן.
שנית, מקארתור לא הוציא להורג את הקיסר הירוהיטו, אלא הפך אותו למקור לגיטימציה מרכזי עבור הסדר היפני החדש אותו ביקש למסד. "המפקד העליון" מקארתור שלט ביפן ביד רמה במשך רוב שנות הכיבוש האמריקני. אך הוא עשה זאת באופן עקיף, תוך הסתמכות על המערך הבירוקרטי היפני הקיים והישענות על סמכותו של הקיסר.
שלישית, מקארתור הכריז על "מהפכה מלמעלה" להשגת "דה-מיליטריזציה ודמוקרטיזציה" כוללת בממשל, בכלכלה ובחברה היפנית. בתום ויכוח פנימי ממושך על אופי הכיבוש ויעדיו הכריעו אלה שצידדו בקידום שינוי שורשי של החברה היפנית, תוך הרס הממסד הישן וקידום ליברליזם נטול סייגים. מומחים שסברו שהעם היפני איננו בשל לדמוקרטיה הוזזו הצידה. במקומם הוצבו בתפקידי מפתח קצינים ופקידים שהיו נטולי היכרות מוקדמת עם השפה, החברה והפוליטיקה היפנית אבל חדורי להט להפוך את האויב האוטוריטרי של אתמול לשותף הדמוקרטי של מחר. היה זה מסע אידיאליסטי מעורר השתאות שנשען על הנחת יסוד חדשנית: רק מהפכה דמוקרטית תבטיח שיפן לעולם לא תאיים שוב על שכנותיה.
ואכן, הכיבוש האמריקני התאפיין בכפיה עיקשת של סדרה ארוכה של שינויים מהפכניים בסדרי הממשל והכלכלה היפניים. כפי שמתאר ההסטוריון ג'ון דאוור בספרו Embracing Defeat, בתוך חודשים ספורים פיזר מקארתור את הצבא היפני וערך טיהור רחב מימדים בשירות הציבורי. הוא הסיר את כל המגבלות על חופש הביטוי והאסיפה והעניק את זכות הבחירה לנשים. הוא פירק את המונופולים הגדולים, חילק מחדש את קרקעות האחוזות הפיאודליות, וחיזק את איגודי העובדים. הוא הוציא את כת השינטו הלאומנית מחוץ לחוק ויזם רפורמה מקיפה במערכת החינוך. מעל לכל, הוא ניסח חוקה חדשה, שעיגנה את הדמוקרטיה והפציפיזם כיסודות המשטר החדש.
שלא יהיה ספק: זה לקח שבע שנים. זה לא היה זול (כרבע מיליון חיילים אמריקאיים עיגנו את הכיבוש). וזה לא היה קל. אבל הכיבוש האמריקני איפשר לעם היפני לפתוח דף חדש אחרי מפלה הסטורית ולבנות דמוקרטיה חדשה על חורבות המשטר הישן. היפנים אימצו את ההזדמנות בשתי ידיים. יפן היא היום הכלכלה החמישית בגודלה בעולם. והסכם השלום שנחתם בינה לבין ארה"ב מחזיק כבר שמונים שנה.
האם אפשר ללמוד מזה משהו על הדילמה הישראלית בעזה? מצד אחד, אין מקביל עזתי לקיסר הירוהיטו. בנימין נתניהו איננו הארי טרומן. וארגון הטרור חמאס, אשר טרם הוכרע סופית, איננו צבא מדינתי כמו זה של יפן. הרעיון שממשלת ישראל תמסור לידי אלוף בצה"ל את המפתחות לרצועת עזה ותיתן לו שבע שנים להפכה לטוקיו על גדות הים התיכון נשמע מופרך. אבל אם שרנסקי צודק, בהיעדר שינוי שורשי בסדרי השלטון והחברה בעזה, רבים הסיכויים שבעוד דור או שניים תמצא עצמה ישראל נלחמת בבניהם ובני בניהם של מחוללי טבח השבעה באוקטובר. כדי למנוע זאת, חיוני שכל פיתרון של "היום שאחרי" יישען לא רק על פירוז צבאי של עזה אלא על שינוי עומק באופי המשטר ברצועה.
הכותב הוא סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה ומומחה להיסטוריה המודרנית של המזה"ת