נתניהו איבד את זה: הבושה מתה, גופתה נעלמה

זה קרה ב-3 בינואר 1977. זה היה יום חורף קר. גופתו של שר השיכון בממשלת רבין, אברהם עופר, נמצאה במכוניתו, לאחר שהתאבד בירייה. כמה חודשים לפני, פתחה המשטרה בחקירה נגדו בחשד למעשי שחיתות בחברת שיכון עובדים. פנייתו הנואשת ליועץ המשפטי לממשלה דאז אהרון ברק, שיפסיק את החקירה, נענתה בשלילה. עופר נשבר. החקירה המשפילה, הבושה הגדולה, החברים שנעלמו, המבטים בכל מקום, העלבון, שברו אותו לגמרי. הוא הותיר אחריו מכתב שבו כתב בין השאר: "זה שבועות וחודשים שמענים אותי. שופכים את דמי. מעלילים עלי עלילות ומתעללים בי. אין לי ספק שהאמת תצא לאור ויתברר שלא מעלתי ולא גנבתי והכל השמצות ועלילות שווא. אך אין לי כוח לשאת את זה יותר ואינני רואה טעם בהמשך, גם כאשר צידקתי תצא לאור. הכל נקרע בקרבי. חידה אחת בעיניי: בימי חיי רק עזרתי ככל שיכולתי ולא עשיתי עוול לאדם, מדוע כה רדפו אותי כל הזמן? עשיתי משהו בחיי, עמלתי, יצרתי, חיי לא היו לגמרי לריק".

חודשיים לאחר מכן, פרצה דרמה גדולה עוד יותר. דרמה שטלטלה את ישראל ואולי אף תרמה למהפך הגדול שארע ארבעה חודשים לאחר מכן. ב-15 במרץ 1977 פירסם העיתונאי דן מרגלית כי לאה רבין, רעייתו של ראש הממשלה יצחק רבין, מחזיקה חשבון דולרים בבנק בארה"ב. זה היה בניגוד להוראות הפיקוח של מטבע זר. רבין הדגיש לאורך הפרשה כי הוא שותף מלא לחשבון ואז הודיע על פרישה ממועמדותו לראשות הממשלה. שמעון פרס החליף אותו. חודשיים לאחר מכן, במאי 1977 הוא הובס על ידי מנחם בגין בדרך למהפך הפוליטי הדרמטי ביותר שארע אי פעם בישראל.

שני הסיפורים הללו ממחישים את אובדן הבושה המטורף שמתרחש בישראל בעידן נתניהו. בעיקר מאז שנפתחה נגדו חקירת תיקי האלפים בשנת 2017, ועוד יותר מאז שהוגשו נגדו כתבי האישום בתחילת 2020. מאז תיקי האלפים כל הקווים האדומים של נתניהו נשרפו לחלוטין. אין עכבות, אין אלוהים, מכונת הרעל שהוא עומד בראשה החליטה לצאת למלחמה נגד מוסדות המדינה. זה התחיל עם המפכ"ל שהעז לחקור, רוני אלשיך. דתי, מתנחל, איש שנתניהו עצמו מינה ואפילו הבטיח לו את ראשות השב"כ. שום דבר לא עזר לו. נתניהו ואנשיו שחטו אותו, הלכו לו על הראש בכל הכוח.

אחריו הגיע היועץ המשפטי לממשלה דאז, ד"ר אביחי מנדלבליט. ימני, בין למשפחה בית"רית, אביו היה חזק בסניף הליכוד בת"א, היה מזכיר הממשלה של נתניהו. היא קרוב מאוד לנתניהו בארבע השנים שעבד איתו. מהרגע שהגיש את כתבי האישום נגד נתניהו בשלושת תיקי האלפים, כלום לא עזר. גם הנחות הסלב שנתן לנתניהו, ובעיקר לשרה רעייתו, לא עזרו. איך אומר שר הביטחון כ"ץ? שערי הגיהנום נפתחו עליו. ואז הגיעה היועצת הבאה, גלי בהרב מיארה. גם היא הפכה במהירות ל"אוייבת העם". השמצות, הכפשות, רדיפה, נסיונות לפטרה, הכל. והיתה גם המלחמה הגדולה נגד בית המשפט העליון, נגד הנשיא יצחק עמית, נגד כל מה שמריח שלטון חוק. ורצון גדול לבצע מהפכה משטרתית, משפטית, שנעצרה בזכות מאות אלפי מפגינים ושר משפטים רופס, יריב לוין, שלא יודע לעשות כלום חוץ מלדבר.

אהה, ובגלל חקירת קטארגייט, שגרמה למעצרם של יועצי נתניהו, בעיקר היועץ הקרוב יונתן אוריך, הוחלט גם ללכת על הראש של ראש השב"כ רונן בר. מיררו את חייו. ההסתה נגדו גבלה בסכנת חיים. והכל בזמן מלחמה בכמה חזיתות. אבל את מי זה עניין? העיקר לרמוס את ראש השב"כ שהעז לחקור את סביבת נתניהו בחשד שקיבלו כספים מקטאר בזמן מלחמה.

לחשוב ששר בישראל ירה בעצמו בגלל הבושה שפתחו נגדו בחקירה על שחיתות וראש ממשלה שהתפטר בגלל חשבון דולרים של אשתו בבנק אמריקאי - ולהבין שנתניהו הרג את הבושה. אין יותר בושה בישראל. היא מתה. אין לה זכר יותר. הדוגמאות מהשנים האחרונות לכך שאין יותר גרם של בושה, רבות מאוד. ים של דוגמאות שרק להזכיר אותן ייקח שבוע קריאה. די רק לראות את התגובות של שרים וח"כים החשודים בפלילים. אין גרם של בושה. אפס הרכנת ראש, הסתגרות בבית. תחושת בושה. על להתפטר מצחיק אפילו לדבר. איזה להתפטר? שתתפטר היועצת המשפטית. שה"דיפ סטייט" יתפטר. מי הם בכלל?

כשנתניהו נוהג בכזה חוסר בושה, אפילו עושה דווקא, עושה הכל כדי לשדר שהוא לא שם פס, השרים והח"כים רואים ומפנימים. והנה דוגמאות רק מהימים האחרונים. למרות תאונה שפגעה קשות בקווי הרכבת, פקקי ענק בימים שאמורים להיות הכי דלילים בכבישים בגלל חופשת סוף אוגוסט, תאונות דרכים ששוברות שיאי הרוגים, אז למרות המשבר התחבורתי הגדול, השרה מירי רגב החליטה לטוס לשבועיים לארה"ב. זו הטיסה ה-14 שלה מאז תחילת הקדנציה. מלחמה, ערב כניסה לעזה, חטופים במנהרות ורגב טסה פעם אחר פעם לכל רחבי הגלובוס. זה נהדר לטוס מישראל בתקופה הזו. לחץ, אווירה לא משהו, צעקות נגד שרים, אז הכי טוב לטוס מכאן. "אם הייתי יכולה, הייתי טסה עוד יותר", אמרה רגב במסיבת עיתונאים ביום חמישי האחרון. אין בושה. אצבע בעין. שבועיים לארה"ב.

ועוד סיפור מהימים האחרונים, ששובר גם הוא שיאי בושה. למרות המלחמה, למרות כמעט 900 חיילים הרוגים ו-18 אלף פצועים, למרות מאות ימי מילואים בשנה של חיילי חיילי המילואים השחוקים. למרות החיילים הסדירים שנלחמים רצוף אוטוטו שנתיים. למרות כל אלה, רובם המוחלט של החרדים מסרבים להתגייס. הרבנים לא רוצים. הוצאו עשרות אלפי צווים, רובם המוחלט לא הגיעו. עריקים. והנה מתארגנות להן טיסות לראש השנה לאומן, והנציגים החרדים בראשם אריה דרעי, נכנסו ללחץ. ביקשו 10 מיליון לטובת ארגון הטיסות לאומן והכי חסר בושה, ביקשו שלא לעצור את העריקים בנתב"ג. כשהממשלה דורשת להוציא 60 אלף צווים לחיילי המילואים שכבר עשו מאות ימי מילואים, יד שניה פועלת למנוע מעצר עריקים. כי דרעי וגולדקנופף ביקשו. ומי פועל? נתניהו, שמקדיש לזה שעות בניסיון למנוע את מעצר העריקים. ואפרופו גולדקנופף: הוא שלח שלשום מכתב וביקש שגם את החרדים העריקים שרוצים לטוס לניו יורק, גם אותם לא לעצור. ושרוליק פורוש, הבן של השר מאיר פורוש, אפילו איים: "אם אנחנו לא נטוס, אף אחד לא יטוס. נביא 20 אלף איש ונחסום את נתב"ג".

וסיפור נוסף, אחרון, כאמור יש אלפים רבים, היא ישיבת הקבינט אמש שהיתה אמורה לעסוק בנושאים הרי גורל. עסקת חטופים חלקית, אישור כיבוש העיר עזה. אז אתמול בערב התארגנה לה ארוחה במסעדה במועצת בנימין. אירוע של ראש המועצה. ולכן קוצרה הישיבה, סיימו ב-19:00, כי נתניהו, אשתו שרה ועוד כמה חברים היו חייבים להגיע לארוחת vip. שהחטופים יחכו. חיכו כל כך הרבה זמן, שיחכו עוד, יש ארוחה בבנימין. כי אין בושה.