דן מרגלית שוב מכה גלים. באייטיז הוא היה סופרסטאר. "את מסתכלת עליי כמו מאוהבת", אמר פעם לרבקה מיכאלי כשזו ראיינה אותו. אבל המאוהב האמיתי היה הוא עצמו. בעצמו. מפורסם, חזק, מצליח, ואת מעמדו הוא ניצל לדפוס התנהגות קבוע: "הוא הכניס אותי לחדר", חוזר התיאור על עלילותיו מפי נשים שחלפו בדרכו, "הפשיל מכנסיו ונצמד אליי תוך דחיקת גבי אל הקיר". אחרי סדרת עדויות אפשר כבר לקבוע: זה לא מקרה בודד, אלא שיטת עבודה.
עכשיו, בגיל 87, הוא צץ פתאום כדי להגיב בביטול על ההאשמות. "אין ממש בטענות", הוא מאמלק, ואל מול תיאורים ברורים של מקרי הטרדה מינית, הוא בוחר בטקטיקת ההגחכה: "אני חושב שאולי משכתי לה ביד", ו"רק הלכתי מולה וסגרתי את דרכה". אבל מעל הדיון כולו מרחף הקלף המנצח: "זה היה מזמן". הוא חסין, הרי יש התיישנות.
מרגלית הוא לא הראשון שלא עשה כלום. גם איבגי לא הבין מה רוצים ממנו, גם חנן גולדבלט לא קלט למה הוא יושב בכלא, חיים רמון מאמין עד היום שהוא בכלל הקורבן בסיפור. גם ביל קלינטון, גם ביל קוסבי, גם ראש עיריית חריש העצור. בניגוד אליהם, מרגלית לא שילם מחירים. כמו עמיתיו לתקשורת אלכס גלעדי, חיים יבין, עמנואל רוזן או דידי הררי, הוא רק הודף בביטול סיפורים מעלי אבק. המנוולים שינו את החוקים ולא סיפרו לו, מזל שלפחות יש את שכפ"ץ ההתיישנות.
אני מאמינה להן. לכולן. ולא רק בגלל שהן יצאו דוברות אמת בפוליגרף. כשסיפור אחד חוזר על עצמו בדיוק מופלא מכל כך הרבה כיוונים, יש סיבה טובה להאמין שהוא אכן קרה. והסיפור הזה, על מרגלית הצעיר הדוחק בחורות אל הקיר, ועל מרגלית הזקן שרואה בזה נון-אישו, הוא הסיפור של העולם שהשתנה. כמה עברנו בארבעים שנה האלה: המצ'ואיזם של פעם הוא עבירה על החוק היום, הנשים שפעם שתקו מפחד ומבושה - עכשיו מספרות, והכוכבים שפעם יכלו הכל, היום נמצאים תחת עין בוחנת.
רק דבר אחד עדיין לא תוקן ומחכה לתורו: ההתיישנות על עבירות מין. עבירות שמטבען לוקח להן שנים להתברר, לעיתים לוקח להן 15 שנה רק להבשיל בלבה של מישהי, אחרת מקבלת ביטחון לספר רק כשאחרות עושות אותו דבר. לפעמים המותקפת בת ה-5 לא מבינה מה קרה ויעברו שנים עד שתבין, לפעמים הנערה שאין לה אומץ צריכה לחכות לאשה שהיא תגדל להיות, כדי לעשות את הצדק. והעיקר: כמעט תמיד החשוד גדול וחזק מדי, ויקח שנים עד שדמותו תקטן למימדיו המצומקים של מרגלית דהיום, כפי שראינו אותו בראיון האחרון עם עמית סגל.
תם זמנה של ההתיישנות. זה הזמן להניע את המהלך החוקתי שיתקן את העוול, וידרוש מאנשים כמו מרגלית, להסביר את מעשיהם לא בראיון מלטף, לא מול פוליגרף פרטי, ולא בשתיקה מביכה. אלא בבית המשפט, מול עיני הקורבנות שעל הצלקות שהן סוחבות - אין התיישנות.
הוא לא באמת "מרגלית", דן, ולפי התשובות שהוא מספק, מוטב היה לו להיעלם מהזירה הציבורית. אך אם הבלחתו הרגעית תניע את המהלך לביטול ההתיישנות על עבירות מין - הרי שמשהו טוב בכל זאת יצא ממנה.
הכותבת היא יו"ר ויצו