חתונה לבנה: הגזענות לא נעצרת בצומת ביל"ו, אלא מגיעה עד שיקגו

שתי התבטאויות "דומות אך שונות" כיכבו בכותרות ב-24 השעות האחרונות. אחת של רב-מלצרים במתחם האירועים "אלגריה" בצומת ביל"ו. השנייה של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ.

הראשון דרש , סליחה, ביקש: "מבקש להגיד ל(שם האחראי) לא להביא מלצרים שחורים יותר... בלי אתיופים". השני דיבר על כיבוש-מחדש של שיקאגו בידי חיילי המשמר הלאומי כתשוקה של נשים שחורות ש"מתחננות שנבוא", כדברי הנשיא האמריקאי.

שתי האמירות שונות בנסיבותיהן, אבל נפגשות בצומת שבו נתקע השיח התקין: זה שמכתיב אולי שפה נקייה, אבל לא מונע דעות אפלות ומחשבות מלוכלכות.

נתחיל ברב המלצרים: האמירה הגזענית שלו, כתובה שחור על גבי לבן (בעידן הפוליטיקלי קורקט אפילו הדימוי הזה בעייתי), "התפלקה" כך על פי העדויות, בעידנא דריתחא, כלומר - בעצבים של העבודה. זה לא הופך אותה לפחות חמורה כמובן - וטוב עשתה הנהלת המתחם כאשר השעתה אותו מיידית (על פי הודעתה) ואף זימנה אותו לשימוע - אבל זה עושה אותה קצת יותר ממוקמת בקונטקסט.

למה? כי לכאורה עסקינן "רק" ברד-נק ישראלי, מנהל זוטר, שזעם על המתחולל במשמרת שלו ויצא ממנו הגזען הקטן. באותה מידה הוא היה יכול לדרוש, בגין טעות של עובד ערבי: "אל תביאו לי יותר מחבלים" (אמירה שלמרבה הצער הייתה מתקבל בקלות רבה הרבה יותר בקרב לא מעט ישראלים), למשל.

אם גזענות שמקורה בעצבים של מנהל זוטר כלפי פועל דחק, ככל שהיא מגונה ואסור לעבור עליה לסדר היום, היא עוד איכשהו מובנת בלהט הלחץ שבו הוא שרוי, הרי שהאמירה של נשיא ארה"ב אינה פליטת פה שמעידה על גזענות, אלא להפך - נתפסת על ידי אותו "ארצ'י באנקר של הביוקר" כמחמאה.

טראמפ נשאל על הכוונה לשלוח את חיילי המשמר הלאומי כדי להילחם בפשע בשיקאגו. ברקע הדברים עומד מאבק בין השלטון המרכזי למדינות ליברליות, מאבק שמזכיר, בחלק מהמאפיינים שלו את המאבק של השלטון המרכזי השמרני בישראל במערכת המשפט הליברלית.

לא נעמיק בהשוואה הזו יותר מדי ולא נכנס בעובי הקורה של המחלוקת האמריקאית, אלא ננסה להתמקד בדברי טראמפ: "נשים אפרו אמריקאיות, נשים יפות, אומרות 'בבקשה אדוני הנשיא, תבוא לשיקגו בבקשה'".

וואו, מאיפה להתחיל? משרטוט הפרופיל של האישה השחורה כמי שמשוועת להצלתה על ידי הגבר הלבן (ממי? מהגבר השחור האלים, כמובן!) או אולי מכך שהעובדה שמדובר בנשים "יפות", מעניקה משנה-תוקף למצוקתן, שהרי אלה לא טענות של נשים מכוערות (ואפשר להוסיף: ממורמרות, ליברליות, קפלניסטיות, לסביות - וכך הלאה).

אנא מחקו את החיוך: הן סוף סוף יש כאן נשים יפות, עלמות במצוקה, שמשוועות להצלתן על ידי טראמפ, הגבר הלבן על הסוס הלבן.

היחס של טראמפ למיעוטים שונים אינו העניין כאן, שכן אפילו הפילושמיות שלו היא בנוסח: היהודים הם דווקא סבבה לגמרי, כמה מעורכי הדין והרופאים שלי הם יהודים, הבת שלי אפילו התגיירה - וכך הלאה. כלומר - מציבה חומה בין הנוצרי הלבן לבין האחר (גם כאשר מחמיאים לו).

גם היחס של נשיא ארה"ב לנשים, ע"ע: "אתה צריך לתפוס אותן ב'חתלתול'..." הזכור לרע, אינו הפואנטה הפעם (הגם שזה בעייתי לכשעצמו). העניין הוא הקלות הדהימה שבה טראמפ יכול לדבר ככה מבלי לחשוב שאמר משהו שלא ייאמר, קל וחומר - לא ייענש על כך.

לפעמים נדמה שזה מסימני העידן שבו אנו חיים: לא משנה מה אמרתי, העיקר שלא התקפלתי. כשמירי רגב למשל נשאלת שאלות ענייניות על הכאוס התחבורתי, אפרופו המחדל ברכבת ישראל, היא לא חושבת שצריך לספק מענה לגופו של עניין, אלא להתנפל לגופו של השואל.

הוא הדין בתשובות שמעניק, אם כבר הוא מואיל לעשות כן, נתניהו לתקשורת הישראלית. מילא שהן חלקיות, הן נפתחות תמיד בטון אגרסיבי שמשום מה מוערך מאוד על ידי מעריציו, לאמור: הנה, הוא לא מפחד, הגבר-גבר הזה, אומר להם בפנים את מה שהוא חושב עליהם! מה באשר לתוכן הדברים? ובכן, ספק אם בכלל נשמע, לא כל שכן נבחן.

אני אגרסיבי, אני וולגרי, אני לא דופק חשבון לשום דבר ואף אחד, משמע אני צודק. אפשר להתווכח עד מחר על הגישה המקילה (אפרופו טראמפ מול הערים הליברליות) על תרומתה של ההכלה וההבנה לפורעי חוק כקורבנות "מוחלשים" למציאות שגרמה לשרלטנים כטראמפ (הוא לא היחיד כמובן, אבל הוא החזק ביותר) לעלות לשלטון, אבל בעצם אי אפשר: כשהשיח הופך וולגרי, הקורבן הראשון הוא הדיון הענייני.

זה נכון לגבי מירי רגב שרוצה שנעסוק בדימוי לפיו האישה המזרחית שהפסיקה להתנצל הכניסה לכתב האשכנזי מערוץ התבהלה, במקום בנתון אמפירי לפיו מספר הנספים בכבישים מזנק בחדות במשמרת שלה.

זה נכון לגבי נתניהו שמבקש לצבוע בגוונים של ימין ושמאל שאלה לגיטימית, למשל על כך שהוא מקדם חוק השתמטות במקביל לשליחת עשרות אלפי צווי מילואים.

זה נכון גם לגבי טראמפ שמצטייר בעיני בוחריו כמי שאומר מה שהוא חושב, בלי להתנצל - הנה אמר להם את האמת: השחורים האלה הם סכנה אפילו בשביל הנשים (היפות!) שלהם.

לא ניפרד מהדיון מבלי להרהר נוגות בכישלון של הפוליטיקלי קורקט. השיח המתוקן התיימר לייצר מציאות מתוקנת, כאילו שאם לא נגיד "שמן" (בכוונה אני מעיד על עצמי,כבעל משקל עודף, יהיה קשה יותר להאשים אותי באוטו-שמנופוביה) אלא "מאותגר מבחינת משקלו", נסיר את השיפוטיות, שלא לומר את הקלון מהביטוי.

הכוונה הייתה טובה, אבל במבחן התוצאה - הכישלון הוא מהדהד. השיח התקין לא העלים את המיזוגניה או את הגזענות, הוא רק הפך אותן למודחקות: אז לא תהיה אף אישה בין מנכ"לי משרד הממשלה, אז אנסים יצאו בלי עונש, אז לא תכאב לנו הבטן בגלל נשים מוכות (שוב, רגב), אבל העיקר שלא נגיד "כוסית" כי זה פוגעני (אלא אם כן את אישה ואז מותר לך, כשם שמותר לאשכנזי לספר בדיחות שואה ולאפרו-אמריקאי לקרוא לחברו ב- N וורד).

מה קיבלנו? בהתחלה את השוביניסט שישלם לעובדת-אישה פחות כסף על אותה משרה, אבל ישמור על שפה נקייה ואת ההיא שלא תשכור עובד נכה, אבל לא תקרא לו כך אלא תקפיד על הביטוי המכובס "איש עם צרכים מיוחדים" - וכך הלאה.

השיח התקין אולי לא הצליח לדכא יצרים אפלים, אבל השלים סיבוב של 360 מעלות רק כשהפך בעצמו מטרה לניגוח: אני אומר "שחורים" משמע אני דוגרי, ישיר, אחד שאומר בפרצוף את האמת שלו - ולכן אל תקרא לי גזען, כי אני טוב פי אלף ממי שלא ייתן לך עבודה, אבל יקרא לך "בן העדה האתיופית".

אני מחמיא לך על הישבן שבולט דרך חצאית המיני? אז כן, אני בהמה, אבל בהפוך על הפוך אני יותר טוב מאותו אחד שידלקם לך את מצע מרצ, אבל ישלח ידיים ברגע שתישארי אתו לבד בחדר.

כן, כזה אני, אומר הוולגרי, שעצם גסותו אמורה להעיד, בהפוך על הפוך, על קיומו של איזה עולם ערכים מוסרי נעלה, שהרי הוא אומר את מה שהוא חושב.

לכן המשפט המטריד באותו מסרון של רב המלצרים ב"אלגריה" לא היה ההתפרצות הגזענית המחליאה שלו, אלא "אם צריך אני אחייג אליו ואגיד לו את זה". כלומר - אני לא רק גזען, אלא גזען הגון, כזה שאין לו בעיה להגיד ישירות את מה שהוא חושב.

ברוכים הבאים לעידן שבו הוולגריות הפכה לאותנטיות, הגזענות לסוג של קבלה, המיזוגניה לאהבת נשים - וכך הלאה. העיקר שלא תשלחו יותר שחורים, אלא אם כן מדובר ב"נשים יפות", כמובן.