אפילו הקואלה רוקדת סמבה: החדשות הרעות עבור מדינת ישראל

שני אירועים בתחום יחסי החוץ של ישראל, שהתרחשו בשני קצוות תבל, תפסו את העין הבוקר: בברזיל הוחלט שלא למנות שגריר ישראלי חדש במדינה (שיזכה למלא את הנעלים הגדולות שפעם נעל יוסי "לובסטר מחוק" שלי), החלטה שמשמעותה היא הורדת דרג היחסים עם ישראל.

לכאורה זה נשמע זניח: נו אז לא יהיה שגריר ישראלי בברזיל (ספק אם מישהו מהקוראים, כולל אותי, מסוגל לנקוב בשם של מי משגרירי ישראל שם. לולא תקרית "לשחרר את שלי", כנראה שלא היינו זוכים להכיר אפילו אחד). גלי דגן, לשעבר השגריר בקולומביה, לא יחליף בתפקיד את דניאל זוהר-זוננשטיין (הנה לכם שני שמות לערב הטריוויה הקרוב).

למעשה מדובר במחדל דיפלומטי חמור: הגדולה במדינות דרום אמריקה החליטה שלא יהיה לישראל שגריר בתחומה (אחרי חודשים רבים שאין לה שגריר בישראל) - ויותר משזו בעיה פרקטית יום-יומית, זו עדות למצבנו העגום בזירה הבינלאומית.

ויש לכך גם משמעות רגשית: ברזיל עבור ישראלים רבים שתרו את הארץ היפה והמרתקת, גם אם סובלת מכמה בעיות פנים קשות, היא סמל לסמבה, כדורגל אהבה וחופש - מהקרנבל ועד למונדיאל. היא לא ארץ פעילה במיוחד בתחום יחסי החוץ, למרות התבטאויות נוראיות של נשיאה נגד ישראל והצטרפות ברזיל לתביעה בהאג. יש לה די והותר ענייני פנים לטפל בהם. אם היא פנתה נגדנו, סימן שהמצב קשה.

רגע לפני שנמריא לצדו האחר של העולם, נאמר עוד משהו על ברזיל: טראמפ ונתניהו רואים בה מעין פיילוט להתערבות אמריקאית למען מנהיג שחשוד כי סרח. טראמפ יזם סנקציות נגד ברזיל כעונש על קיום הליך פלילי נגד הנשיא-לשעבר בולסונרו, מסוג ראשי המדינות שהם תואמי טראמפ, נתניהו, אורבן, ארדואן ואחרים.

אם תצליח ההתערבות הבוטה הזאת בענייניה הפנימיים של מדינה עצמאית, אפשר שינסו אותה גם על מדינה עצמאית קצת פחות (מבחינת התלות בארה"ב), אבל על כך נאמר: עוד חזון למועד.

האירוע השני מתחום חדשות החוץ, אירע הלילה באוסטרליה. גם שם עומד בלב העניין שגריר של מדינה זרה, אך הפעם מדובר באיראן, שהשגריר שלה גורש מקנברה בשל חשיפה כי איראן עומדת מאחורי מתקפות כלפי יהודים בשטחה. במקביל היא עומדת להוציא אל מחוץ לחוק את זרוע הפעולה האיראנית, משמרות המהפכה, שתוכרז כארגון טרור.

על פניהן מדובר בחדשות מעולות לישראל. אוסטרליה - המדינה שרק לפני כמה ימים עוד התקוטטה עם ישראל בפומבי סביב תמיכתה הצפויה בהכרזת עצמאות פלסטינית, דווקא היא פועלת בצורה כה נחושה כלפי האיראנים?

תכף נשוב לנושא המדיני, אבל כמי שחי קרוב לשנה בסידני, אוסטרליה (אי שם בתחילת שנות ה-90 לאחר השחרור מצה"ל) ואף טייל בה, אני מוכרח להודות שהופתעתי מעוצמת ההפגנות הפרו-פלסטיניות ברחבי המדינה ובעיקר מהיקפיהן. אוסטרליה שאני זוכר היא המדינה הכי "איזי-גואינג" שבה יצא לי לבקר.

האוסטרלי שאני הכרתי לא היה מתגייס לשום מאבק שהוא, כל עוד לא הזזת את פחית הבירה שלו, רצוי מול הגלים המתנפצים. פעם, בעת שהותי שם, תפס את הכותרות למשך כמעט כחודש לווייתן שנסחף אל החוף.

מדי יום דיווחו ערוצי הטלוויזיה השונים במדינה על מצבו (הוא מת לבסוף, מה שגרם כמעט להכרזת יום אבל לאומי במדינה). רוצה לומר - זו אינה מדינה שתושביה יוצאים להפגין בקלות שכזאת על מלחמה שמתרחשת במרחק של כמה-עשרה שעות טיסה ממנה.

נניח לתדהמה שלי מהנעשה ברחובות סידני ומלבורן ונתמקד בתדהמה הקלה שאחזה הבוקר בכל מי ששמע על מעשה ממשלתה: רגע, שואל את עצמו הישראלי המבולבל - אז אוסטרליה היא בעדנו או נגדנו?

התשובה: תלוי איך מסתכלים על זה. נדמה שבכל הקשור לאיראן הצלחנו להבהיר לעולם כי מדובר במדינה מייצאת טרור, כזאת שממשלתה מטפחת תאים רדומים או פעילים כמעט בכל מדינה על מפת העולם, במטרה לייצא את המהפכה האסלאמית לארבע כנפות תבל.

השמדת ישראל היא עבורה יעד חשוב (ובואו נקווה שיישאר בלתי מושג לעולם), אבל היא לא יעד סופי. היעד הסופי יהיה כאשר יגרמו כל אותם סוכני כאוס לחוסר יציבות במדינות המערב ויזרזו את השתלטות מיעוט קיצוני ורצחני על מוקדי הכוח. במילים אחרות - עד שגם נשות לונדון וניו יורק יוכרחו לעטות חיג'אב בצאתן מבתיהן.

נשמע מופרך? אולי, אבל למי שרואים את עצמם (בכל דת שהיא) לא חיים כאן ועכשיו אלא חוליה בשרשרת בת אלפי שנים, יש סבלנות. ממילא הקיום היום-יומי הוא משני ביחס למסע לעבר גן העדן המובטח שלהם, שהוא גיהינום עבור כל האחרים.

אלא שבמקביל להכרה הגוברת בסכנותיו של האסלם הפונדמנטליסטי, שגורמות לממשלת אוסטרליה לעשות מעשה ומעלות כוחות של ימין ברחבי העולם, בדגש על אירופה, יש במעשה האוסטרלי גם הפרדה בין "מסע הסהר" המוסלמי לכיבוש המערב לבין המאבק הלאומי הפלסטיני.

מדובר בחדשות רעות מאוד לישראל, שניסתה בכל כוחה לכרוך בין השניים. לרגע היה נדמה שזה מצליח: תפיסת השלטון בעזה על ידי ארגון הטרור חמאס, ארגון שהוא לא רק לאומי אלא קודם כל דתי, הייתה אמנם סכנה גדולה לאזרחי ישראל, בדגש על תושבי הנגב המערבי, אבל גם נכס הסברתי לא מבוטל.

לא בכדי השמיעו דווקא בימין הישראלי הצהרות "תומכות-חמאס", שחלקן אף קראו לו במפורש "נכס". הרציונל היה פשוט: קל יותר לשכנע את העולם שכל המאבק הלאומי הפלסטיני מתמקד ברצח יהודים כאשר הוא מונהג בידי אנשי דת חשוכים. זה קל הרבה יותר מאשר לייחס את אותם מניעים בדיוק לאבו-מאזן למשל, לובש חליפה וקורא לפתרון של שתי מדינות (ולא משנה מהן כוונותיו האמיתיות).

מראות הטבח של 7 באוקטובר, ככל שעוררו פלצות בלב כל ישראלי ויהודי, היטיבו להמחיש אתת קו המחשבה הזה - לא רק כלפי חוץ, שכן אם המנוולים הרצחניים האלה רואים בכל יהודי מתנחל, גם אם מדובר בקיבוצניקים שהיו פעילי שלום, מה לנו כי ניתן בהם סימנים?

לפיכך שני המהלכים המדיניים שביצעה אוסטרליה בהפרש של כמה ימים אחד שנתפס נגד ישראל והשני נגד איראן, הם בשורה רעה מאוד למדיניות הישראלית שמבקשת לאחד בין המאבק הפלסטיני לאנטישמיות (בחלק גדול מהמקרים, כמו ברוב האוניברסיטאות בארה"ב, אפילו די בצדק) ובין שניהם לג'יהאד העולמי.

אם בצרפת מאשימים את מקרון (שמיהר להביע תמיכה בישראל לאחר טבח 7 באוקטובר) בעידוד אנטישמיות - מדברי נתניהו על "פרס לחמאס" ועד למכתב המוזר ששלח שגריר ארה"ב לצרפת, קושנר - ועורר את חמת מקרון (ובמקביל פורסם באהדה על ידי שר החוץ של ישראל, שהמחיש את ההבדל בין צודק לחכם) על כך שהוא מתכוון להכיר במדינה פלסטינית, אזי המעשה האוסטרלי מוכיח שאפשר להתנהל במקביל.

מצד אחד אפשר לפעול בתקיפות כמעט דרמטית נגד עידוד מעשי אנטישמיות, מצד שני לגבות את דרישת הפלסטינים למדינה עצמאית. רוצה לומר - גם האירוע הזה שגרם לקורת רוח בישראל, עלול לבשר משהו מנוגד באופן קיצוני לאינטרס הישראלי (לפחות כפי שזה מובע בעמדות הרשמיות של ממשלת ישראל הנוכחית).

המשולש הזה שצלעותיו נמתחות בין ברזיל, אוסטרליה וצרפת, הוא משולש אזהרה לישראל: אם אפשר להיות אנטי ישראלי גם בלי להיות אנטישמי. הרי שזהו מסר בעייתי מאוד להסברה הישראלית, גם אם יתברר באורח פלא שיש כזו.