התופעה מוכרת: פוליטיקאי מופיע בפאנל טלוויזיוני או רדיופוני ומשתלט על השיחה, קוטע את המראיין ואת האורחים האחרים ואינו מפסיק לדבר. התופעה אינה ייחודית לאנשי ציבור. אתם במפגש משפחתי, בשיחת עבודה, בחוג חברים. תכופות מישהו, לרוב מישהו ולא מישהי, ממצב את עצמו במרכז השיח.
אלה גם אלה מתעלמים מעצות הקדמונים: "כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה". אמירה בת אלפיים מפרקי אבות. ומשלימה אותה האימרה התלמודית: "מילה בסלע (מטבע קדום), שתיקה בשניים". הזמן לא עימעם דברי חוכמה אלה.
למרות הידיעה כי עודף דיבור הוא פח שתכופות נופלים בו, פוליטיקאים רבים מתקשים לסכור את פיהם. והשאלה המתבקשת: מדוע הם ממשיכים בכך חרף מודעותם לסיכונים הכרוכים בדברת יתרת? על אף ידיעתם שכל מילה מתועדת ונשמרת לצמיתות בארכיון דיגיטלי, שהבטחה שלא תמומש תרדוף אותם שנים. שסתירה בין דבריהם היום לאמירות מהעבר וממחר תפגע באמינותם ושהכרזותיהם יהפכו לסרטון ויראלי.
ההסבר הנפוץ: כל אדם זקוק לתשומת לב ולמחיאות כפיים. פוליטיקאים במיוחד מרוכזים בעצמם. ואם נרצה לנקוב במילה מדויקת יותר, הרי היא: אנוכיות. אנוכי הכי הכי. אני מדבר משמע אני קיים. הפוליטיקאים יודעים כי מי שלא נשמע, לא מתקבע בתודעה. מעמדם הפוליטי דורש נוכחות קולנית מתמדת.
מדובר במעגל ממלכד: הישרדות פוליטית מותנית ביכולת לכבוש זמן אוויר. פוליטיקאים שמקשיבים, ולכן מדברים מעט, מקבלים פחות זמן מסך. הם יצוטטו פחות למחרת, הם לא יתפסו מקום ברשתות החברתיות. אבל כשהלשון קלה על ההדק, ההד מהדהד חזק יותר.
טעם נוסף לדיבוריאדה: מי שמדבר הרבה נחשב ל"נחוש", לבעל עמדה. מי שממעט לדבר מצטייר כמי שאין לו מה לומר. השתיקה נתפסת כחולשה. פוליטיקאי שחושש להיות "בלתי רלוונטי" יעדיף להסתכן באמירות מזיקות מאשר להיות בלתי נראה. השותק בפאנל מתויג כמי שאין בפיו מסר ושאינו מסוגל לעמוד מול יריבו.
התקשורת - בעיקר ערוצי הטלוויזיה - מעודדת את התופעה. המאבק על הרייטינג מחייב דרמה. סערות מייצרות כותרות. יש מראיינים שאינם מתעניינים, מנחים שאינם תומכים, כתבים שאינם מקשיבים. הם מלבים עימותים על חשבון דיונים מעמיקים, ניזונים מצעקנות והאשמות ומנאמת מתלהמת המונעות זיפזופ למתחרים.
כדאי לפוליטיקאים שאינם עומדים בפיתוי לתת ליבם לעצתו של מארק טוויין: "עדיף להישאר שקט ולהיחשב לטיפש, מאשר לפתוח את הפה ולהסיר כל ספק". וברוח זו פסק שלמה המלך במשלי: "גם אוויל מחריש - חכם יחשב".
לעומת הדברת המיותרת, קיים חסר בקשבת - התכונה השמימית שכולנו זקוקים לה יותר. "שמע ישראל", מצווה משה את בני ישראל בנאום הפרידה שלו בחומש דברים. שמע, ולא "דבר ישראל". מדוע איננו מקשיבים? אחת הסיבות העיקריות: אנחנו עסוקים בלהכין את תשובת המחץ. בעת שהאדם מולנו מדבר, המוח קודח על ניסוח התגובה המבריקה, הפדחת מנסחת את התשובה הניצחת שלרוב משתלחת ומתנגחת.
בניגוד לחשיבה המקובלת, הקשבה היא מעשה אקטיבי ולא פאסיבי. הבלגה כרוכה במאמץ. נשיכת שפתיים צורכת אנרגיה. הקשבה אמיתית דורשת ריכוז והתעלמות מהקול הפנימי הטבעי: סיים כבר את הלהג שלך כדי שאוכל להוכיח לעם ישראל כמה אתה טועה וכמה אני יותר חכם.
הקשבה מעניקה למי שמולנו תחושה שאנו מכבדים אותו, וכיבוד הוא הערכה. ההקשבה היא גם מעשה נבון ומשתלם. המקשיב מתעשר יותר מהמדבר: הוא לומד דברים שלא ידע, הוא מעורר אהדה. וכשהוא מגיב, לא פעם תגובתו נבונה, מדויקת יותר ויוצרת שיח של חיבור. אולי בשל כך, פה יש רק אחד אבל אוזניים שתיים.
הרב שלמה קרליבך נהג לומר: "העולם אינו סובל מחוסר אהבה - הוא סובל מחוסר הקשבה". וסימון וייל קלעה בניסוח נפלא: "הקשבה היא צורת האהבה הנעלה ביותר".
הכותב הוא עורך דין המתמחה בדיני ירושה ומשפחה. באחרונה יצא לאור ספרו ה-16