כבר אין צורך לחפש עוד הוכחות. פעם אחר פעם, ברגעים המכריעים ביותר של חיינו, נתניהו הוא האיש שמושך את ההגה ומסיט את הרכב מהדרך - היישר לתהום. ההיסטוריה שלנו תחתיו היא רצף אינסופי של הזדמנויות מוחמצות - לא משום שלא היו על השולחן, אלא משום שכל אחת מהן איימה על הישרדותו הפוליטית, ובכל צומת שבו נתניהו נדרש לבחור בין הישרדותו הפוליטית לבין האינטרס של המדינה - הוא בחר בעצמו, ושהמדינה תישרף.
במיוחד אמורים הדברים בנוגע לעסקאות החטופים עם חמאס: אין סוגיה שנמצאת כיום יותר בקונצנזוס. רוב מוחלט בקרב הציבור הישראלי רוצה להחזיר את החטופים שנמקים במנהרות חמאס, גם במחיר של סיום, אולי זמני, של המלחמה. אבל נתניהו, מכור לאשליית הכיבוש של סמוטריץ' וחבריו מסכל כל אפשרות להגיע להסכמים.
כשחמאס מבקש עסקה כוללת, נתניהו מתעקש על עסקאות חלקיות. כשחמאס מסכים לתנאים של ישראל במתווה וויטקוף ומתפשר על עסקה חלקית - נתניהו מתהפך ודורש עסקאות מלאות, בתנאים מופרכים.
קחו את יולי לפני שנה כדוגמה: כשהתקרבה האפשרות לעסקת חטופים, נתניהו עצמו העלה דרישה מופרכת, כזו שגם צה"ל אמר מפורשות שאין לו כל יכולת לעמוד בה (מיון הפליטים שעוברים מדרום לצפון). זה לא היה ויכוח על ביטחון, זה לא היה עקרון - זו הייתה מריחה. שיטה קבועה. העיקר שהזמן יעבור.
זו כמובן לא הפעם הראשונה. גם בשנת 2011, אחרי שכבר סוכם הכול בעסקת השחרור של גלעד שליט - נתניהו דחה, דחה, דחה, עד שלא נותר אלא לשלם מחיר גבוה פי כמה, וכך הוביל נתניהו לבנייתו והתעצמותו של חמאס.
כך היה גם אחרי "צוק איתן", כשבמקום להוביל מהלך אזורי מול אבו מאזן, נתניהו חיזק במו ידיו את חמאס, כדי להימנע מהכרעה פוליטית פנימית. כך גם אחרי המערכה מול איראן בקיץ האחרון: על השולחן מונחת הזדמנות נדירה לחולל שינוי היסטורי, אבל במקום לאחוז בה, הוא שוב בחר למשוך זמן, לריב עם מערכת המשפט, ולקרב אליו את המטורפים שבקואליציה.
המחיר הוא לא תיאורטי. המחיר הוא חיים. עוד חייל שנהרג, עוד משפחה שנחרבת. המחיר הוא כלכלה מתפוררת, בריחת מוחות, ואובדן אמון בינלאומי. במקום להחזיר את החטופים מיד, במקום להפסיק לחתור לעוד "סבב" מיותר, אנחנו מתגלגלים ממרכבות גדעון א' למרכבות גדעון ב', ואולי גם ג' וד' - בלי סוף, בלי תכלית. כיבוש הרצועה? אין אפילו אדם אחד, בר דעת ושאינו משיחי הזוי, שחושב שזה רעיון טוב לשלוט בחייהם של שני מיליון פלסטינים שתלויים בנו.
שיטת נתניהו למריחת זמן עד שהבעיות מתפוצצות לנו בפנים, פועלת במלחמה ופועלת גם בחזית האזרחית. למשל, בסוגיית גיוס החרדים. במקום לחתור לפיתרון, הוא חותר לשלמות קואליציונית ולדחיית הקץ.
ראו לדוגמא את ירושלים - שם טמון העתיד שלנו. בשבוע שעבר פורסם שמתוך 16,000 תלמידי כיתה א' בעיר, יותר מ־8,000 הם חרדים. מעל 50 אחוז. אין כאן ויכוח דמוגרפי - יש כאן עתיד שמתרסק מול עינינו. כל עוד סוגיית הגיוס לא נפתרת והחרדים לא משתלבים במדינה אלא הופכים לעומתיים כלפיה, כל עוד נתניהו ממשיך למרוח, להבטיח ולעקוף, אין עתיד לישראל כמדינה חופשית וחזקה. ירושלים היא המפתח, ובירושלים אנחנו מפסידים.
אבל נתניהו לא רואה את האתגרים ולא מזהה את ההזדמנויות. הוא לא רואה את הדם שיישפך, לא מרגיש על הכיס את הגזירות המתקרבות, את החרם הבינלאומי המתהווה.
יש לו רק יעד אחד: להחזיק עוד יום, עוד חודש, עוד מושב כנסת. כל השאר מיותר. אם זה דורש לחתום על עסקה - הוא ידחה. אם זה דורש להכריע בסוגיית הגיוס - הוא ימרח. אם זה דורש לקחת אחריות - הוא יברח.
אנחנו, כעם, לא יכולים להרשות לעצמנו עוד דחייה כזו. לא עוד התחמקויות, לא עוד משחקי אגו. אסור לנו להשלים עם מצב שבו חיי אזרחי ישראל והעתיד של ירושלים תלויים בגחמות של אדם אחד. כל דקה שעוברת היא עוד חטוף שנשחק, עוד חייל שנקבר, עוד ילד שנכנס למערכת חינוך שאין בה עתיד.
אם מדינת ישראל חפצת חיים, היא חייבת להכריע: זו היא, או נתניהו. ביחד זה לא יעבוד, ולא נותר לנו עוד הרבה זמן לפני שלא יישאר אפילו מה לתקן. יום אחד של שביתה שנתניהו לא מרגיש - לא מספיק. אם אנחנו רוצים לגדל כאן את ילדינו ואת נכדינו, אם אנחנו רוצים לשרוד איכשהו במרחב ולא להתפזר שוב לגלות - הגיע הזמן לפעול. עכשיו.
הכותב הוא איש עסקים ויועץ פוליטי, כיהן כמנכ"ל משרד רה"מ בכהונתו השנייה של ראש הממשלה יצחק רבין