המתקפה בתימן לא מסמלת ניצחון אלא דווקא את חוסר היכולת לנצח

ישראל תקפה בתימן: הופצצו, בין היתר, סמלי שלטון ויעדים אסטרטגיים, על פי הדיווחים - מתחנות כוח, דרך מחסני דלק ועד לארמון הנשיאות. בתקשורת הישראלית הוגדרה התקיפה כ"עוצמתית", ראש הממשלה ושר הביטחון השמיעו כל אחד כמה מילים שבהם הם מתברכים בתקיפה.

בשפה מליצית הם התפלפלו אודות מענה עוצמתי לתוקפנות כלפי ישראל ואזרחיה. בצה"ל עוד לא אמרו כלום, אבל אפשר להמר כבר על איזו כתבת צבע עם הטייסים הגיבורים שטסו כאלפיים קילומטר כדי לבצע את המשימה. הכתב הנפעם ישאל שוב: אז איך מעבירים את הזמן בדרך. חברו העיתונאי-החוקר יותר אף ממנו, ירהיב עוז וישאל: נו - ואם צריך פיפי?

אין בכוונתי לגרוע כהוא זה מההערכה המקצועית המגיעה לצוותי האוויר והקרקע על המבצע המזהיר, אבל אפרופו פיפי, אפשר לשאול עד מתי נשחק בקקה, סליחה על הביטוי. למה באתי שלילי, אתם שואלים?

ובכן, כי המדינה שמצליחה לטוס 2,000 קילומטר כדי להגיב על ירי טיל מתימן, לא מצליחה - כבר קרוב לשנתיים, לחלץ חטופים שנמצאים במרחק של שני קילומטר ועשרים מטרים לעומק. אבל הרבה יותר מכך: כי מה התוחלת של כל זה?

ניתן מראש את הקרדיט הן לדרג המדיני שאישר את הפעולה והן לדרג הצבאי שביצע אותה. נניח מראש שהיא הייתה אמיצה, כירורגית ומדויקת.

נצדיק אותה בדין אף מבחינה מוסרית: אם המנוולים האלה, שלא ראו ישראלי מימיהם, מעזים פנים עד כדי ירי לעבר ישראל, מגיע להם לחטוף מנה אחת אפיים, ובכלל - אנחנו במזרח התיכון, מקום שבו אם מישהו תקע לך מרפק, עליך לשבור את ידו. כלומר - להגיב לא במידתיות (דבר שבני בריתנו במערב פשוט לא מסוגלים להבין, כשהם מונים בעזה יותר מ-50,000 הרוגים לעומת פחות מ-2,000 אבדות בצד הישראלי).

ואחרי שהתפעלנו, הסכמנו ואף הצדקנו, נותרה אותה שאלה: לשם מה אנו עמלים? כדי להתרחק מדיון אמוציונלי מדי, כמו המקום שאליו הולכת כל שיחה על עזה ועתידה, נישאר בתחומי המועצה המקומית תימן: על פי דיווחים, הטיל האחרון ששוגר משטחה אלינו כלל שלושה ראשי נפץ.

אני מומחה קטן מאוד בבליסטיקה ובחבלה, אבל אפילו אני יודע שמדובר בסוג של שיפור טכנולוגי לעומת הטילים שנורו עלינו עד כה. רוצה לומר - יבוא היום, בעוד עשרה חודשים או עשר שנים (בהנחה שלא נשמיד את תימן או נעשה איתה שלום) שלתימנים תהיה את אותה היכולת הבליסטית שאפיינה את מתקפת הטילים האיראנית על ישראל, לפני מעט יותר מחודשיים.

כאמור, אני לא מבין בזה כלום ואין בידי שום מידע, מלבד הגיון שנשען לא רק על המערכה המתפתחת מול הח'ותים בתימן, אלא גם על הניסיון שלנו מול עזה ולבנון. גם מלבנון ירו פעם "רק" קטיושות, לפני שעברו ל"בעד בעד חיפה" כדברי נסראללה בשלהי מלחמת לבנון השנייה.

ועזה? ממנה ירו עמודי חשמל מעופפים שיכלו להרוג, לכל היותר, מישהו שהיה ביש מזל עד כדי כך שהטיל פגע בו ישירות. אפילו הם, שפעלו במחשכים ובמנהרות, כדי לא להיות גלויים לעינם הפקוחה של כטב"מים, הצליחו לשפר ולדייק את כלי המלחמה שלהם.

במילים אחרות, אם ההתגוששות מול החות'ים תימשך, זו רק שאלה של זמן עד שיגיעו ליכולת הפגיעה שהפגינו האיראניים לפני מספר שבועות.

זה לא טור על טילי קרקע-קרקע, כי אם על מדינה שיוצאת לקרב כשידה האחת קשורה מאחורי גבה. למה? כי - ואני יודע שנמאס לכם לשמוע את זה מרוב שהנושא נשחק באולפנים: אין הכרעה צבאית בלי משלים מדיני.

במילה "מדיני" אין הכוונה בהכרח לשיחות-שלום. אלה מעלות ללא מעט ישראלים לא מעט זיכרונות עגומים מימי אוסלו המדממים, הניסיון המפואר להביא שלום לאזור, שטבע בנהר של דמעות. נדמה שמאז המילה "מדיני" הפכה לשם נרדף לאמונה נאיבית שאפשר "לעשות שלום" עם מי שמקדשים את השנאה כלפינו על פני עתיד ילדיהם.

אלא ש"מדיני" אינו רק נסיגה משטחים. מדיני הוא גם (למשל) ברית הגנה עם סעודיה, שיתוף פעולה עם מצרים (שתי אויבות של תימן שהפחד לעורר תסיסה פנימית בקרבן משתק אותן מלפעול).

מדיני הוא גם הסכם הבנות עם סוריה, כזה שנרקם בימים אלה, נקנה בכסף אמריקאי (קצת כמו השלום עם מצרים שמחזיק מעמד כבר כמעט חמישים שנה).

חייבים לומר ש"מדיני" הוא גם החזון הפסיכי של הימין הקיצוני לכיבוש עזה, החלת ריבונות ישראלית עליה ויישובה ביהודים.

מדובר בחזון שהוא כמעט לא מציאותי נוכח האקלים הבינלאומי והעובדה שלישראל אין קיום באמצעיה שלה ללא תמיכת המערב (כמה זמן עוד יהיה טראמפ בשלטון בארה"ב? האם תישאר לנו ידידה אחת בעולם בקרב המדינות שתמכו עד לא מכבר בישראל?), אבל נדמה שהמטורפים הללו הם היחידים שיש להם לפחות תוכנית עבודה - אוי לנו אם תתגשם.

הנה הגענו אל היד הקשורה של ישראל. ממשלתנו נזהרת מהמילה "מדיני" כמו מאש, למרות שברור שהסדרה, נניח - אפילו מול החות'ים, עוברת דרך הבנה אזורית עם מדינות שעוינות את טהרן או לפחות מאוימות על ידה אפילו יותר מאתנו.

להסדרה הזאת יש תג מחיר בדמות מחוות כלפי הפלסטינים. כן, אלה שצהלו ב-7 באוקטובר. הן חיוניות כדי לפייס לפחות חלק מדעת הקהל בקהיר ובריאד, גם אם אלה יעוררו את זעמם של ה"ה סמוטריץ' את בן גביר.

מאחר שראש הממשלה שיעבד את המחלקה המדינית שלו, מאונס או מרצון - זה לא משנה, לשניים הללו, ישראל יוצאת אל המערכה המשולבת, צבאית-מדינית כשרק הזרוע הצבאית חופשית לפעולה. את השנייה קשרנו מאחורי גבנו.

לא זה הנושא, אבל חייבים לפתוח פה צוהר קטן להפניית האשמה כלפי הדרג המשפטי: "אתה מפחד מהפצ"רית?" הקניט בן גביר, אלוהים יודע איך הטיפוס הזה הסתנן לקבינט, את הרמטכ"ל. הוא רומז שצה"ל נתון למגבלות משפטיות שנועדו שלא להפוך כל מי ששירת אי פעם בצה"ל לפושע מלחמה על פי הדין הבינלאומי.

מדהים לראות איך מי שלא סתם קושר - הוא הקשר עצמו - על ידה המדינית של הממשלה ומונע מישראל לנצח, מנסה ולעיתים אף מצליח לנתב את האשמה אל פסיק בסעיף הוראות הפתיחה באש.

על הנייר זה נשמע סטרילי, התרגום של זה בשטח הוא נורא, לכל הצדדים: מישראלים שחרדים לחזור לשגרה הנוראית של "הותר לפרסום", דרך הלוחמים שנמצאים כבר בסיבוב המי-ידוע-כמה של שירות מילואים ארוך, עבור אל משפחות החטופים שמקוות שעד שהכל ייגמר עוד יישאר את מי להציל ואפילו, כן - זה אולי לא פופולרי, אבל ילדי עזה.

כי בלי קשר ל"קמפיין ההרעבה", צריך לרחם על בני שלוש וארבע שנודדים מבתיהם ההרוסים כבר בפעם המי יודע כמה. אפשר לכעוס על הוריהם, אפילו לשנוא אותם, אבל הילדים אינם אשמים.

כל אלה משלמים וימשיכו לשלם מחיר עד שממשלת ישראל תצליח לשחרר את היד שקשורה מאורי גבה ולסיים את המלחמה בהסכם אזורי שלא יפסיק רק את המלחמה בעזה (עזבו את הפלסטינים, נניח שמתעלמים מסבלותיהם. האם לאזרחי ישראל המדוכאים לא מגיע קצת שקט אחרי כמעט שנתיים?) אלא גם ישליך על דמשק, ביירות, טהרן וצנעא.

אחרת, עם כל הכבוד להפצצות המדויקות של חיל האוויר במרחק אלפי קילומטרים מכאן, יחזרו אלינו הטילים מתימן: מדויקים יותר, עוצמתיים יותר, קטלניים הרבה יותר.