כבר בראשית המערכה נגד החות'ים התגלה פער מודיעיני. לאחר זמן, ובסיוע שיתוף פעולה הדוק עם מפקדת סנטקום, הגיב צה"ל בסדרה של תקיפות, ובכל אחת מהן קיוו במערכת הביטחון שזו האחרונה ותביא לשינוי במאזן הכוחות מול התימנים, אך ההערכות התבררו כהערכת חסר.
ככל שחלף הזמן והשיגורים התגברו, הפנימו בצה"ל כי נדרש כאן משהו אחר. ארה"ב נכנסה למבצע נגד החות'ים, אך כשהבינו בבית הלבן שהמחיר והנזקים עולים על התועלת, פנתה המעצמה מספר אחת בעולם למו"מ, שבסופו נחתם הסכם הפסקת אש, וישראל נשארה בחוץ כדי להתמודד עם החות'ים לבדה - למעט בסוגיית ההגנה מפני טילים.
הניסיונות של צה"ל לפגוע בשרשרת האספקה של החות'ים בתימן לא הצליחו, והם מצאו דרכים עוקפות להעביר חומרי גלם, אמצעי ייצור וטכנולוגיות לתימן. גם המאמץ לפגוע בנמלים לא פגע במוטיבציה שלהם להמשיך ולייצר טילים.
מדינות כמו מצרים, ירדן, סעודיה והמפרציות עומדות מנגד, וגורמים מדיניים וגורמים במערכת הביטחון טוענים שכדי להנחית מהלומה אפקטיבית חייבים לקדם בניית קואליציה אנטי-חות'ית. בשלב הזה אין רצון באזור להיכנס מתחת לאלונקה כדי להתמודד עם החות'ים, שכרגע מאיימים על העורף הישראלי, אך מחר יכולים לתקוף כל מדינה במזה"ת ללא היסוס. עד אז ברור לכולם שכדי להגיע להבנות מול החות'ים חייבים את האמריקנים.
ברקע החשש מנקמה איראנית ומן המשך מערכת ההתשה, ומאחר וראשי מערכת הביטחון לא תולים יותר מדי תקוות בסבב הנוכחי, אומרים גורמים כי נכון לשקול יעדים חדשים בתימן ושיטות מסוג שעד כה לא נוסו. כפי שזה נראה, החות'ים לא מתרגשים יתר על המידה מהתקיפות של צה"ל, ולפי הערכות, האש תתגבר אם צה"ל יתמרן לליבת העיר עזה.