מאחורי התריסים הסגורים והמצלמות שמקליטות כל תנועה מתנהלים חייהם של תושבי שכונת ג'ואריש ברמלה. סכסוכי דמים בין משפחות יריבות אבו גאנם נגד שעבאן ומשפחת אבו זייד, ג'רושי מול מוסרתי וגם חשבונות פנימיים בתוך החמולות עצמן, הפכו את הרחובות כאן לשדה קרב מדמם. זהו לא עוד סיפור מקומי, אלא תמונת מצב עגומה של מרכז הארץ כולו, שבו רצח רודף רצח והתחושה היא שהמדינה איבדה שליטה.
יצאנו לסיור עם מפקד מרחב שפלה, תת ניצב יעקב מור. בעומק שכונת ג'ואריש, בין המחסומים, הלוחמים והמצלמות, הוא מדבר על המאבק הבלתי נגמר, על המחסור בכוח אדם, וגם על החלום הפשוט שלו שילד יוכל לרכב כאן על אופניים מבלי לחשוש לחייו.
"המציאות של התושבים כאן היא מציאות שבה אם אתה בגיר מספיק ייתכן שתהפוך לקורבן הרצח הבא", אומר תנ"צ מור. "המשימה שלנו היא להקדים כל אירוע פשיעה, לפעול מסביב לשעון ולמנוע את המתקפה הבאה עוד לפני שהיא מתרחשת".
השקט ברחובות ג'ואריש אינו שקט של שלווה, אלא של פחד. ילדים לא מרחיקים מעבר לפינת הרחוב. הכללים ברורים: כל תנועה מיותרת עלולה להפוך למפגש קטלני.
בכניסה לשכונה מוצבים לוחמי מג"ב בעמדות קבועות. "אנחנו עוצרים חשודים, בודקים תנועות, ואם צריך תופסים בשטח", הם מסבירים. מור מצביע על הבטונדות שהוצבו כמחסומים ומבהיר: "המטרה היא לשבש את התוכניות של העבריינים, להצר את צעדיהם וליצור מלכודת שתוביל למעצר. זה לא רק בטון, אלא שילוב של כוחות תגובה, תצפיות ואמצעים טכנולוגיים שמייצרים הרתעה".
ועדיין, על אף הנוכחות, המציאות רחוקה משקט. בשנה האחרונה סוכלו אינספור ניסיונות רצח במחוז, מטענים הוסרו רגע לפני שהתפוצצו ונשקים נתפסו רגע לפני חיסול. אבל החיסולים לא פוסקים. והתחושה אצל רוב התושבים היא זהה - תחושה של הפקרות. תנ"צ מור מעיד: "מהרגע שאני פוקח עיניים בבוקר יש לנו שתי משימות: להוריד את רמת האלימות ולהחזיר לתושבים את תחושת הביטחון. בג'ואריש ניכרת ירידה באירועים בזכות הכוחות שנמצאים כאן מעל שנה, אבל במקומות אחרים הפשיעה בעלייה. זה לא רק עניין משטרתי, זה אירוע לאומי, שדורש חקיקה והכרעות של בתי המשפט".
לדבריו של תנ"צ מור, "השגרה שלי היא להיות בשטח. אני כמעט ולא במשרד. הנוכחות כאן היא חלק מהמאבק. זו העבודה".
הפער המדאיג ביותר הוא בין המודיעין לראיות. "במרבית האירועים אנחנו יודעים מי רצח", מודה מור. "אבל בלי ראיות אי אפשר לפתוח חקירה. פעמיים כבר השתמשנו בצו מנהלי בתקופה האחרונה נגד בכירים בעולם התחתון, כדי להשיג את הצו עברנו עשר מדורי גיהינום ובצדק בסוף אנחנו אנשי חוק ואנחנו חייבים לשמור גם על זכויות הפרט". בשטח מבינים מה המשמעות: רוצחים מסתובבים חופשי. הידיעה קיימת, אבל מערכת החוק לא מאפשרת להעמיד אותם לדין.
הצווים המנהליים, שנכנסו לתוקף רק לאחרונה, כבר מיושמים נגד בכירים בארגוני הפשיעה. כך, בתחילת החודש הוטל צו מנהלי חמור על עיסאם ג'רושי, מהדמויות המרכזיות ב"פלגכמאל" של משפחת ג'רושי. הצו כלל מעצר בית מלא במלון בנתניה למשך 45 ימים, לצד איסור כניסה לערים מרכזיות ובהן רמלה, לוד, תל אביב, חיפה וירושלים למשך 60 ימים. בנוסף הוגבל מיצירת קשר עם עשרות גורמים המזוהים עם הארגון, נאסר עליו להשתמש ברחפנים, אופניים חשמליים, קורקינטים ואמצעי מעקב שונים, וכן נאסר עליו כל שימוש באינטרנט, למעט לצורך קשר עם עורכי דינו או טיפול רפואי לבנו הקטין. עוד נקבע כי לא יוכל לצאת מהארץ, והמשטרה הוסמכה לערוך חיפושים על גופו, בחדר המלון שבו הוא שוהה ובמחשביו האישיים.
לצד הצווים המנהליים וההגבלות החריגות שהוטלו על בכירים בארגוני הפשיעה, מבהיר תנ"צ מור כי מדובר רק באחת מהחזיתות במאבק. "רואים ניצנים של שינוי הרתעתי, אבל זה לא יכול להיות רק כוח משטרתי. זה חייב להיות רב שכבתי", הוא אומר. ובכל זאת, לדבריו, המפתח לשינוי אמיתי טמון בפיענוח תיקים כבדים ובראשם תיקי רצח. מיד לאחר מכן הוא מצביע על הבעיה החמורה ביותר מבחינתו: הברחות הנשק.
"כל שבוע אני תופס עשרות אמצעי לחימה. חלקם זולגים מהצבא, חלקם חוצים גבולות. אנחנו תופסים אבל הזרימה לא פוסקת. כדי לייבש את זה צריך לטפל במה שמתדלק וזה בדיוק מה שאנחנו עושים, כולל פגיעה בצירים כלכליים".
כמעט בכל בית בשכונה מותקנות מצלמות פרטיות. עבור התושבים זו שכבת הגנה, לדעת מי מתקרב. עבור המשטרה לעיתים ראיות קריטיות: מי עבר, מי חנה, מי יצא ברגע הירי. אבל כאן יש פרדוקס: מצלמות שנועדו להעניק ביטחון הופכות גם לתזכורת תמידית שהחיים מתנהלים תחת איום.
בסוף הסיור, אחרי שתיאר את המלחמה הבלתי נגמרת של מחוז מרכז מול גל הפשיעה, תנ"צ מור עוצר לרגע. שעה ארוכה דיבר על ירי, חיסולים ותחמושת שזולגת מהצבא, ואז כשהשאלה על החלום האישי שלו עולה, התשובה פשוטה ומפתיעה: "אם את שואלת אותי על חלום אחד, הייתי מסתכל על המחסום הזה וחולם שזה יפתח, ושלא אצטרך לעשות יותר חסימות כאלה, שאני אוכל לאפשר לילד בג'ואריש לעבור עם האופניים ולשחק כדורגל במגרש בישרש. זה החלום שלי, שלא אצטרך להציב פה חסימה כשאני יודע שבטווח המיידי הולכים להיכנס כאן אנשים רעים שבכוונתם לבצע את החיסול הבא".
כשאנחנו יוצאים מהשכונה, המחסומים עדיין במקומם, המצלמות ממשיכות לצלם, והסכסוכים המשפחתיים רחוקים מלהסתיים. אבל דבריו של מפקד המרחב נשארים מהדהדים: אחרי כל הדוחות, אחרי כל התכניות, החלום שלו מסתכם בילד אחד שרוכב על אופניים ומשחק בכדור בלי פחד. וכך, בתוך התמונה הרחבה של המציאות המדממת במרכז הארץ, מתברר כי ג'ואריש ורמלה הן רק חלק מפסיפס אלים הרבה יותר.
המרחב שבין רמלה ללוד מתוח שנים ארוכות בין שני סוגי עימותים, כאלה שמקורם בארגוני פשיעה המתפרנסים מסחר בסמים, אמל"ח וסחיטה, וכאלה שנולדים כ"סכסוכי שכנים" והופכים מהר מאוד לשפיכות דמים. אם בסכסוכים משפחתיים די במריבה מקומית שתסתיים בירי, הרי שבמלחמות הפשיעה המאורגנת חיי היום יום עצמם מבוססים על עבריינות, גביית דמי חסות ועסקאות נשק.
בתוך משפחת ג'רושי עצמה ניטש סכסוך שהחל לפני עשור בין בני הדודים זייד וחאתם. זייד, שייסד את ארגון הפשע המשפחתי, חזר מהכלא וגילה שחאתם השתלט על העניינים. "תודה רבה על התקופה שהייתי בפנים, מעכשיו אני לוקח את המושכות", אמר לו. ומאז התפצלה המשפחה לשני מחנות עוינים. לצדו של זייד התייצבו משפחות עקאשה ושמעאלי, ואילו בצד של חאתם התלכדה משפחת ג'רושי עצמה יחד עם בני משפחת אבו סייף.
מהפיצול הזה הסתעפו אינספור עימותים פנימיים שהובילו לעשרות קורבנות. בשנים האחרונות השתלט זייד על הזירה הירושלמית והתרחק מרמלה, בעוד החלק של חאתם נותר בעיר. לאחר חיסולו של חאתם במסגד אל אקצא ב-2021, התפלגה שוב המשפחה לשלושה זרמים. המרכזי שבהם הוא פלג עמאר, שבראשו עומד איסמעיל גרושי המפקד כיום על כ-120 חיילים, ולצדו בולטים אמיר, חוסאם ופאדי גרושי.
סכסוך אחר, לא פחות עקוב מדם, מתנהל כבר כ-15 שנה בין משפחות אבו זייד ואבו גאנם. תחילתו בחברות קרובה של שני צעירים משתי המשפחות שהתגלגלה לשותפות בעסקי סמים. אלא שכסף גדול הוביל לבגידה ולרצח: הצעיר ממשפחת אבו גאנם חוסל בידי שותפו ממשפחת אבו זייד. בני אבו גאנם מיהרו לנקום, חדרו למתחם אבו זייד ובמהלך חילופי האש נהרגה גם אישה חפה מפשע.
איך נכנסו שעבאן לסיפור? לפני כשנתיים, כחלק מניסיון חיסול של אבו גאנם נגד אבו זייד, חוליית ירי יצאה מרמלה לעבר שכונת הרכבת בלוד, שם מתגוררת משפחת אבו זייד. היורים פתחו באש לעבר מתחם של וואיל אבו זייד, אך קליעים פגעו דווקא בשני פועלים שעמדו בסמוך למשפחת שעבאן והם נהרגו במקום. הרצח הטראגי הפך את משפחת שעבאן לשחקן חדש במגרש: הם הצטרפו לאבו זייד ופתחו במסע נקמה משלהם נגד אבו גאנם.
עם זאת יש להבחין בין שני סוגי סכסוכים. בסכסוכי משפחות, ירי יכול לפרוץ בעקבות קטטה אקראית בין שכנים, ולהתדרדר במהירות לחיסולים. לעומת זאת, בארגוני פשיעה כמו ג'רושי או אבו גאנם ואבו זייד, הפשיעה עצמה היא אורח חיים: סחר בסמים, הברחות אמל"ח, סחיטה והלוואות בשוק האפור.
בתוך המציאות האלימה הזו התקיים ביום רביעי השבוע אירוע חריג ומשמעותי: סולחה רשמית בין משפחות אבו גאנם ושעבאן, שלראשונה ניסו לשים קץ לשרשרת הרציחות שנמשכת זה שלוש שנים. במעמד ההסכם, שהוגדר כ"מגה אירוע" בחברה הערבית, נכחו מאות משתתפים. מאחורי ההסכם עומדים לא פחות מחמישה קורבנות שנפלו משני הצדדים, והתקווה היא כי זו תהיה תחילתו של פרק חדש.