בין חדשנות לחרם: המבחן הגדול של ישראל

הסחף החזק שמגיע מכיוון האיחוד האירופי במהלך החודשים האחרונים והכישלון הישראלי לתרגם הישגים צבאיים להישגים מדיניים בזירה הבינלאומית, מחריפים באירופה את הביקורת ההולכת וגדלה נגד ישראל. בזמן שהסיקור השלילי נגד ישראל תופס תאוצה, מדינת ישראל מאבדת את מעמדה בעולם והאיומים על סנקציות כלכליות מצד האיחוד נשמעות מכל עבר.

בשבועות האחרונים גוברות הקריאות באירופה לשקול סנקציות כלכליות על ישראל, בעקבות המלחמה בעזה והמשבר ההומניטרי המחריף. מדינות כמו סלובניה וגרמניה כבר הודיעו על עצירת עסקאות נשק, אך מדובר בצעדים חלקיים בלבד, שנכון לעכשיו נראה שלא צפויים לשנות מהותית את המדיניות הישראלית. השאלה המרכזית היא האם האיחוד האירופי מוכן להפעיל את הכלי החזק ביותר שבידיו, סנקציות כלכליות רחבות, והאם הן בכלל עשויות להיות אפקטיביות.

האיחוד האירופי רגיל להשתמש בסנקציות כלפי משטרים ומדינות שלדעתו פוגעות בזכויות אדם או מפרות סדר עולמי: מבלארוס דרך לוב ועד רוסיה. אך מול ישראל, מדובר עד כה בצעדים סמליים בלבד: הגבלות על כמה יחידים וארגונים, ללא פגיעה ממשית בכלכלה. הסיבה לכך נעוצה בשני גורמים: בשל המבנה שלו, האיחוד מחויב לקונצנזוס. נכון לעכשיו גרמניה, הונגריה וצ'כיה מתנגדות נחרצות לכל מהלך חריף מדי נגד ישראל. בנוסף, ארה"ב מתנגדת בתוקף לסנקציות על ישראל, והאירופים אינם מעוניינים להיכנס לעימות ישיר עם וושינגטון.

האיחוד האירופי הוא שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל. יחסי הסחר בין ישראל לאיחוד האירופי מוסדרים באמצעות הסכם אסוציאציה שנחתם בשנת 2000. הסכם זה מספק מסגרת לשיתוף פעולה כלכלי, דיאלוג פוליטי וכן לשיתופי פעולה בתחומי המחקר, תוכנית שיתופי הפעולה המחקריים "הורייזן", הסכם "שמיים פתוחים", חילופי סטודנטים והסכמי סחר הדדי בשווי של קרוב ל-50 מיליארד אירו בשנה.
אם בסופו של דבר יחליט האיחוד בכל זאת לנקוט צעדים נגד ישראל יהיו לכך השלכות במספר תחומים מרכזיים. אירופה גם מהווה את המשקיע הזר הגדול ביותר בישראל, וקשורה ישירות לחוסנה הפיננסי של המדינה. בשילוב עם גירעון תקציבי הולך וגדל, האטה בצמיחה ולחצים גוברים בשוק העבודה, ישראל הופכת פגיעה יותר מתמיד להשפעה חיצונית. לכן, סנקציות רחבות עשויות לייצר לחץ משמעותי, אך לא בטוח שהאיחוד האירופי יצליח להגיע להסכמה פנימית או שירצה לשלם את המחיר המדיני מול ארה"ב.

האתגר המרכזי של ישראל כיום הוא לשמר את מעמדה כשותפה אסטרטגית של אירופה ולמנוע הידרדרות שתגרום לחרם כלכלי. לשם כך עליה לפעול בכמה מישורים:

ישראל חייבת להציג אחריות בינלאומית שתסייע לקדם מהלכים הומניטריים, לשדר נכונות לשיח מדיני, ובכך לצמצם את התמיכה הציבורית באירופה בקריאות לחרם. יש לנהוג בדיפלומטיה רכה, לשדר מסרים אחידים וברורים, לנהל דיאלוג פתוח עם מנהיגי אירופה ולבנות אמון מחודש על בסיס ערכים משותפים של חדשנות, דמוקרטיה ושלטון חוק. במקביל, חייבים לעבוד בכמה מישורים כדי להעניק למדינת ישראל תדמית אחרת ומיתוג חיובי שבאמצעותו ניתן יהיה להדגיש בפני אירופה את התרומה הישראלית לחדשנות עולמית בתחומי סייבר, בריאות, אנרגיה ירוקה וביטחון, תחומים שבהם לישראל יש ערך אסטרטגי והאיחוד האירופי אינו יכולה להרשות לעצמו לוותר עליו. זו אמורה להיות הנקודה שדרכה חייבים להבטיח שהסצנה הישראלית של סטרטאפים, חדשנות, מרכזי מחקר ואקדמיה תמשיך לשגשג, ולשתף פעולה עם מוסדות אירופיים במיזמים משותפים.

במציאות הנוכחית, ישראל חייבת להבין כי החוסן הכלכלי שלה תלוי לא רק בשווקים ובטכנולוגיה, אלא גם ביכולת לשמר קשרים בינלאומיים אמינים. הדרך למנוע חרם אינה רק בהגנה על אינטרסים פנימיים אלא גם בהוכחת ערכה כשותפה חיונית עבור אירופה.

המשך ההתעלמות מהתהליכים באירופה עלול להיות טעות אסטרטגית חמורה. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להפוך למדינה שמזוהה עם בידוד וחרמות. אם יאבד האמון של השותפים החשובים ביותר בזירה הבינלאומית, הכוח הטכנולוגי והכלכלי לא יספיק. בסופו של דבר, השאלה איננה רק אם האיחוד האירופי יטיל סנקציות, אלא האם ישראל תדע להציע אלטרנטיבה חכמה יותר: מציאות שבה היא מצטיירת לא כבעיה שיש להרחיק, אלא כשותפה שאין לוותר עליה. בעידן שבו עוצמה נמדדת לא רק בטנקים ובמטוסים, אלא גם בחדשנות, במדע וביכולת לייצר פתרונות עולמיים, ישראל חייבת לבחור האם להיות מותג גלובלי של בידוד או סמל בינלאומי של שותפות. ההכרעה הזו אינה מותרות: היא תגדיר את מקומה של ישראל במפה הכלכלית והמדינית של העשור הקרוב.



הכותב הוא יועץ אסטרטגי לשגרירויות, עיריות, חברות, ארגונים בינלאומיים וסטרטאפים