בין חדרי המלון בשפיים והמסדרונות המלאים בצחוק ילדים, התקיים מחנה "עוצמה"- פרויקט הדגל של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל בחודשי הקיץ. עבור רוב הילדים שנמצאים בקיבוץ, מדובר בחופשת קיץ תמימה, אבל עבור המשתתפים כאן זה הרבה יותר מזה - סוג של בריחה מהשגרה. זהו מרחב בטוח שבו יתומים ויתומות מוצאים חברים שחולקים איתם את אותו כאב, לומדים להתמודד יחד עם האובדן, ובעיקר להבין שהם לא לבד.
מאות ילדים הגיעו השנה למחנה - ולכולם מכנה אחד משותף שכולל "סיפור חיים" מאתגר של אובדן וגעגוע בלתי נגמר. בין הילדים, הגיעה גם עמנואל פוסלושני בת ה-8, תלמידת כיתה ג' שאיבדה את אביה רן פוסלושני, חבר כיתת הכוננות בנחל עוז שנפל בקרב ב-7 באוקטובר על הקיבוץ והגנה על משפחתו.
"המשפט האחרון שהוא אמר לי: הכל יהיה טוב", סיפרה עמנואל. "הוא היה תמיד איתי, לא הייתה פעם אחת ביום שבת שלא הלכנו לאיזושהי פעילות - קיר טיפוס, פארק מים או סתם בילוי בים. הייתי אוהבת לאכול את הג'חנונים שהיה מכין, הוא בנה לי בית עץ וזה אחד מהזיכרונות המוחשיים שיש לי ממנו".
אחד הרגעים שנחרטו לבת ה-8, הוא הרגע שבו קיבלה את ההודעה על מותו של אביה: "הוא תמיד היה דואג לי, הדביק לי מדבקות על הקיר בחדר שלי והיה משחק איתי בבריכה. אני זוכרת שאמא שלי הביאה לי את הג'חנון שלו והרבה חטיפים, ואז אמרה לי שאבא נמצא בבית חולים, עד שיום אחד היא סיפרה לי שהוא מת", שיתפה עמנואל בכאב רב. ברגעי געגוע היא מספרת: "אני יודעת שהוא תמיד איתי בלב, יש לי תמונה שלו שאני מסתכלת עליו ומספרת לו דברים וככה אני מתגברת. אני חושבת שגם ילדים אחרים שאיבדו את האבות שלהם יכולים להתגבר כמוני".
במחנה "עוצמה" שמפעיל הארגון היא מספרת על פעילויות רבות מהן היא נהנית במחנה ובעיקר מהביחד. "הלכנו לפארק מים שהוא קרוב מאוד למלון, אני עם חברות בחדר, אוכלות חטיפים ונהנות. במשך שבוע אני שוכחת את כל מה שאני מרגישה או חושבת ופשוט נהנית עם חברות חדשות שמצאתי כאן במחנה. אני רוצה להמשיך לבלות עם אמא, להתגבר על הפחד ממגלשה גדולה שאני מפחדת ממנה וללכת גם לסרטים שאני אוהבת - עד שיתחיל בית הספר".
כרמל ריין בת ה-7, שתעלה השנה לכיתה ב', איבדה את אביה, אריה ריין, ב-24 בדצמבר 2023. אביה יצא למבצע חיפוש חטופים ונעדרים ברצועת עזה, במסגרת המבצע נתקל במחבלים ונהרג. היא עדיין קטנה מכדי לתאר במילים את גודל האובדן, אבל דבריה חודרים ללב. "אני אוהבת לבוא למחנה. יש פה חברים חדשים, יש פעילויות. אבל זה לא כיף להיות רחוקה מאמא. לפעמים אני מתגעגעת ובוכה, ואז אנחנו מבקשות ממנה לשלוח תמונות של אמא שלי ובלו הכלב שלנו, אז זה עוזר לי".
"אני זוכרת מאבא שלי שהיינו מבלים הרבה בבריכה וביחד תמיד, החיבוקים שלו חסרים לי מאוד", אמרה. בקיץ הזה תטוס כרמל גם ליוון ותחזור מעט לפני תחילת הלימודים. "אני רוצה שיהיה עוד חופש גדול כי הכרתי כאן חברות, כמו את עמנואל במחנה והיא החברה החדשה שלי". כשמבקשים ממנה להעביר מסר לילדים אחרים שאיבדו הורה, היא אומרת בשקט, אבל בביטחון: "לא צריך לפחד. תמיד יש מי שישמור עלינו".
בין כרמל לעמנואל, כמו בין עשרות הילדים במחנה, נרקם חיבור מיוחד. הן מבלות יחד, מתחזקות זו מזו, ובעיקר מבינות אחת את השנייה בלי צורך בהרבה מילים. "הן חזקות מאוד", מספרת מיכאלה, המדריכה שמלווה אותן. "יש רגעים קשים, הרבה געגועים, קצת בכי, מחשבות על אבא, אבל אז הן מספרות אחת לשנייה על מה שקרה להן וזה מרגיע. הן לא צריכות להסביר הרבה. כל אחת יודעת בדיוק מה השנייה מרגישה והן חזקות ממש".
לדבריה, במחנה נבנות חברויות שמחזיקות שנים. "הכאב הופך להיות גשר. זה מחבר אותן בצורה עמוקה. ברגעי המשבר אנחנו מחבקים, מקשיבים, ואז הילדים ממשיכים עם היום. לפעמים הם רק צריכים שמישהו ישמע אותם. "ליד העצב, נכניס גם שמחה כי מגיע לנו להיות גם שמחות", שיתפה מיכל אמא של כרמל.
"כבר שנה ושמונה חודשים שאנחנו מתמודדות עם עצב וחוסר שמורגשים בכל מקום ובכל נשימה. השמחה זה משהו שהיה חשוב לאריה תמיד. שיהיה לנו טוב. ארגון האלמנות והיתומים מצליח שוב ושוב לשים חיוך על הפנים של הילדות המתוקות שלנו. לתת לנו רגע אוויר וזה יקר מפז, מוערך מאוד ומרגש מאוד. אני מקווה שהחטופים ישובו הביתה והמלחמה תסתיים ואנחנו נמשיך להתגעגע ונמשיך לנסות להכניס גם שמחה לחיים .מחנה "עוצמה" הוא לא רק חופשת קיץ. הוא תזכורת לילדות כמו כרמל ועמנואל, שגם אחרי שהעולם מתפרק, אפשר למצוא כוח. מתוך החסר, נולדת עוצמה חדשה".
רפאל זדה שיחגוג בקרוב בר מצווה, מתרגש לקראת העלייה לתורה, החגיגה עם החברים והמשפחה, וההתחלה של פרק חדש בחייו. אבל עבורו, הרגע הזה מלווה גם בחסר גדול, אביו, שחר זדה, שנפל לפני כ-5 שנים, לא יהיה שם כדי לעמוד לצידו, להניח לו תפילין ולהוביל אותו לרגע הסמלי כלכך של כל ילד יהודי.
לאורך השנים האחרונות, מאז נפילתו של שחר בפעילות מבצעית, רפאל מצא נחמה בחיק "מחנות עוצמה". אבל הדרך לשם לא הייתה קלה. "בהתחלה הוא סירב לנסוע", מספרת אמו סיון. "הוא היה היחיד שבכה לפני המחנה, לא רצה להיפרד מהבית ומהמשפחה. כל שבוע לפני המחנה הייתי מנסה לשכנע אותו, וברגע הפרידה באוטובוס, זה היה רגע קורע לב." אלא שעם הזמן, משהו השתנה. רפאל גילה שהוא לא לבד, שהכאב שלו מובן לאחרים, ושהחברות במחנה מעניקה לו כוח. היום הוא כבר אומר בלב שלם: "המחנה הוא כמו הבית השני שלי".
הכאב על האובדן, מספרת סיון, לא מתעמעם עם השנים אלא מתעצם. "ככל שעובר הזמן, אתה מגלה כמה הוא חסר ברגעים הכי משמעותיים. בר מצווה היא דוגמה כואבת במיוחד, זה טקס שבו האבא עולה עם הילד לתורה, מניח איתו תפילין. זה הרגע שכל כך חסר".
רפאל מודה שלפעמים הוא מדמיין את אביו נכנס בדלת: "הלוואי שפשוט הכל יחזור להיות כמו שהיה, כאילו כלום לא קרה". שחר היה טיפוס של שטח, טיולים וחוויות. רפאל זוכר היטב את השבתות שבהן אביו היה לוקח אותו לשחק כדורגל יחד עם אחיו, לרכב על טרקטורונים או פשוט לנסוע לאילת בקיץ. "אבא שלי תמיד לקח אותנו לטיולים, היה קליל כזה, ספונטני", הוא מספר. כעת, לקראת הבר מצווה, רפאל מבקש דבר אחד שמסמל יותר מכול את הקשר הזה - טרקטורון. "הוא מבקש את זה כבר שנים," מספרת סיון. "זה היה החלום המשותף שלו ושל שחר. אני רוצה להגשים לו את זה, כדי להמשיך את הדרך שאבא שלו סלל".
מעבר למשפחה הקרובה, רפאל נתמך בקהילה רחבה יותר - ארגון אלמנות ויתומי צה"ל ומחנות "עוצמה". סיון מספרת על המשמעות האדירה של התמיכה הזו: "הארגון הזה זה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לילדים. הם מקבלים חברויות אמיתיות, ליווי רגשי, ומדריכים שהם יכולים להתקשר אליהם בכל שעה. זה קשר של גבר לגבר, לא משהו שאמא יכולה לתת, וזה קריטי עבורם".
החיים בבית משפחת זדה השתנו לבלי היכר מאז שאב המשפחה איננו, אבל סיון מתעקשת להמשיך את דרכו ולשמור על שגרת חיים מלאה - טיולים, חופשות משפחתיות, ואפילו אותן נסיעות לאילת שבעלה אהב כל כך. "הוא תמיד חלק מאיתנו", היא אומרת, "גם אם לא בגוף, אז בלב, בזיכרונות, במה שאנחנו ממשיכים לעשות. הכאב לא עוזב", מסכמת סיון, "אבל עם כל התמיכה שיש לנו, רפאל יוכל לגדול, לחלום, ולדעת שיש לו עתיד מלא תקווה".
ארגון אלמנות ויתומי צה"ל מצוי באחת מתקופותיו המורכבות ביותר, על רקע התרחבות מעגל השכול מאז אירועי 7 באוקטובר. בראש הארגון עומדת עו"ד זהבה גרוס מידן, שנכנסה לתפקיד לפני כ-4 וחצי חודשים, אך מביאה עימה עשרות שנות ניסיון אישי לצערה ומקצועי של עשייה ציבורית וצבאית. "זו שליחות חיי," היא אומרת.
גרוס מידן, אלמנתו של רס"ן יוסף מידן, סמג"ד טנקים בחטיבה 401, שנפל בשנת 1984 בתאונה צבאית במלחמת שלום הגליל הראשונה. מידן הייתה רק בת 26 ואם לילד בן ארבע וחצי. מאז חוותה מקרוב את התמודדות המשפחות השכולות. היא שירתה במשך 33 שנים בצה"ל, מתוכן במשך 20 שנה בחטיבת גבעתי. לאחר מכן כיהנה כחמש שנים בדירקטוריון הארגון עד שנבחרה לאחרונה לתפקיד היו"ר, וכיום היא מקדישה את זמנה כולו לארגון ולאלפי המשפחות החברות בו.
לדבריה, אירועי 7 באוקטובר טלטלו את הארגון והביאו עימם גל חסר תקדים של יתומים ואלמנות- רבות מהן צעירות ואף בהיריון. "קיבלנו מסה קריטית של משפחות צעירות וברוכות ילדים. נאלצנו לתת מענה חדש וייחודי, להקים חמל, לפתוח מוקדי סיוע ולעבוד ישירות מול הצבא ומשרד הביטחון". היא מספרת.
הארגון, בניהולה, מפעיל שורה ארוכה של פרויקטים, בהם: "לצידך" - ליווי צמוד לנשים הרות שאיבדו את בן זוגן, באמצעות דולות ותמיכה כלכלית ורגשית לאחר הלידה." מחנות "עוצמה" - מערך טיפולי-חינוכי ליתומי צה"ל וכוחות הביטחון מגיל 6 ועד 18, המעניק חוסן אישי וחברתי בקבוצות שוות. מחנות מתקיימים גם במגזר הערבי- דרוזים ובדואים - בשפה מותאמת.
כמו כן הארגון מפעיל משלחות בר/בת מצווה, שכוללות נסיעות לחו"ל לקהילות יהודיות, בהן הילדים חווים עצמאות וחיבוק קהילתי מחוץ לישראל .תוכנית תל"א-יוזמה לאיתור וטיפוח כישרונות אישיים של יתומים בתחומי ספורט, מוזיקה ואמנות, תוך מתן מימון והכוונה אישית ועוד תוכניות רבות.
גרוס מידן מדגישה כי הארגון אינו שוקט על שמריו: "אנחנו ארגון עם הפנים לעתיד. אנחנו מתאימים את עצמנו לקצב החיים, לטכנולוגיה ולצרכים של הילדים והמשפחות. המטרה שלנו לוודא שאף יתום או אלמנה לא ירגישו לבד. כל יום אני מתמלאת מחדש מהעוצמה של הילדים והמשפחות שאנחנו מלווים".