משבר אמון? למה מירי רגב אשמה באירועי המחאה של מטה החטופים

אפשר להתווכח עד כמה הצליח "יום-העצירה" שארגן מטה משפחות החטופים. בתל אביב למשל הורגשה השביתה החלקית היטב: התנועה ברחובות הייתה דלילה יחסית ובחלקים רבים של העיר, למשך שעות רבות של היום, הורגשה אווירת מחאה.

האם כך היה גם בשאר חלקי ישראל? ממש לא בטוח: כרגיל התמקדה המחאה ברבע הצפוני-מערבי של המדינה. הפעילות הכלכלית פחתה, לפרקים אף מאוד, אבל המשק לא עצר מלכת.

ההפגנה בכיכר החטופים אמנם הזכירה בהיקפה את הגדולות שבהפגנות נגד המהפכה המשפטית, אבל היא לא חוללה אירועים בעוצמות של "ליל גלנט" למשל, שהכריח את ראש הממשלה למשוך את מכתב הפיטורים של שר הביטחון דאז.

מכאן שההישג העיקרי של יום המחאה המרוכז, היה בהשבת נושא החטופים אל הכותרות, אולי גם אל הלבבות, אחרי שקצת נדחק משם לטובת חדשות אחרות.

בקרב הניטש בין הניצים משני הצדדים, אפשר לקבוע בוודאות שחמאס לא יצא מחוזק מהמראות, אבל גם הממשלה לא מחשבת מסלול מחדש בדרך להרחבת הפעולה בעזה.

נניח לרגע לדיון עד כמה אפקטיבית המחאה שהתחוללה ברחובות אתמול - וננסה לרדת אל סיבותיה. אם מסכימים על כך שחלק מרכזי ממטרותיה (ולא משנה מה חושבים על אופן מימושן) היה החזרת עניין החטופים אל ראש סדר העדיפות הלאומי, הרי שזה עצוב מאוד - כי מה אמור להיות חשוב יותר מכך, בין אם מתכננים לכבוש את עזה ולהתנחל בה או בין אם קוראים לעצירה מיידית של הלחימה?

במילים אחרות, מי שיצאו אתמול לרחובות ערי ישראל הגיעו לשם כי הם לא מאמינים לממשלה שהיא עושה כל שלאל ידה (שוב, כל אחד בהתאם לתפיסתו) כדי לשחרר את החטופים. איך כל זה קשור למירי רגב, מאי גולן, מי-שלא-יהיה שר השיכון עכשיו או מי שמכהן בתפקיד ממלא מקום שר הפנים?

ובכן, זה פשוט מאוד: כל אדם שעיניו בראשו, גם אם הוא רוצה לכבוש את כל עזה, לגרש את כל תושביה ולהפוך את שכונת זייתון לבית זית החדשה ואת ג'בלייה לתואמת גבעתיים, מבין שמדובר בממשלה לא מתפקדת.

היא לא מתפקדת כשצריך לטפל בתושבי הצפון שגורשו מבתיהם על ידי חיזבאללה ובהוראת פינוי ישירה של ממשלת ישראל עצמה. היא לא מתפקדת במלחמה בתאונות הדרכים, שמחיר הדמים שהן גובות שובר כל שיא.

היא לא מתפקדת כשאנו זקוקים לדרכון חדש כדי לצאת - ולו לכמה ימים - לחופשה בחו"ל והיא לא מתפקדת כשצריך לפצות עסקים שנסגרו, דיירים שפונו, לבנות מחדש את האגף הפגוע בבית החולים סורוקה, לשקם את מכון ויצמן או לפתור בעיות אחרות בתחומי השיכון, הבריאות והחינוך.

זה לא שהממשלה לא עושה כלום, היא דווקא כן: היא מקדמת את ההפיכה המשטרית, משחקת ברוגז במקומות שבהם היא מפסידה (ולא רק בעזה, שם היא לא מצליחה להפעיל את הצבא החזק במזרח התיכון כדי למחוץ ארגון טרור שעיקר נשקו הוא קל).

היא עסוקה במינויים פוליטיים עד כדי כך שהיא מסתבכת בינה לבין עצמה: דוד אמסלם מצליח להסתכסך עם שר הביטחון, חבר הליכוד ישראל כ"ץ על מינוי יו"ר לתעשייה האווירית ושר התקשורת שלמה קרעי מצליח להסתכסך עם חברו לסיעה דוד ביטן בניסיון לאכוף הגבלות על התקשורת החופשית. במילים אחרות: אפילו לגנוב את הקופה כמו שצריך הם לא מסוגלים.

כלומר - שרי הממשלה הזאת עושים הכל, חוץ מאשר את תפקידם. היחידים שעוד תפקדו איכשהו, כמו משה ארבל במשרד הפנים ואוריאל בוסו במשרד הבריאות, נאלצו להכריז על מעין "סכסוך עבודה" בגלל חוק ההשתמטות - הנה לכם עוד תחום שבו עוסק במרץ ראש הממשלה, במקום לשבור את הראש איך ניתן להשיב חטופים לביתם - חיים למשפחותיהם וחללים לאדמתם.

הן אפילו הוא, שגובר בסקרים על רוב יריביו (למעט נפתלי בנט, על פי סקר חדשות 12 מאמש) בשאלת מידת ההתאמה לראשות הממשלה, היה כל העת בעד הסכם חטופים חלקי, כזה שלא יחייב אותו לסיום המלחמה, מה שיביא בוודאות לפירוק הממשלה.

והנה זה פלא: אך מאותת חמאס שהוא מוכן להסדר חלקי, שישיב עשרה חטופים (אותו מתווה שראש הממשלה עצמו הלל וייחל לו במשך חודשים ארוכים) - וכבר ראש הממשלה לא מוכן לכלום מלבד הסכם מלא וסופי... אז איך אפשר להאמין לו? או ליתר דיוק: איך אפשר שלא להבין שהוא נחוש לטרפד כל עסקה שהיא, ברגע שהיא הופכת לאפשרית?

יושב האזרח בביתו ומבין שאחדות היא צו השעה, אבל בה בעת לא יכול לשאת את ההפקרה. הוא לא בטוח מה בדיוק אפשר לעשות, הוא לא בטוח האם כל מה שניתן לעשות אכן יעזור, אחרי הכל יש לנו עסק עם מפלצות. דבר אחד הוא יודע: שהוא לא מאמין לממשלה, אפילו אם הצביע עבורה, שחבורת הכלומניקים הזאת לא מסוגלת אפילו לחצות כביש במעבר חציה.

הוא לא מאמין מפני שהוא רואה מה נעשה בכספי המיסים שלו בכל תחום אפשרי. הוא לא מאמין מפני שהבטיחו לו להשיב את הביטחון האישי שרק נפגע, מפני שהבטיחו לו להילחם ביוקר המחיה שרק גאה - ועוד בקושי התחלנו לשלם את מחיר המלחמה.

הוא רואה את שרת התחבורה עסקה אך ורק בנסיעות "עבודה" ובחופשותיה שלה, בעוד הרכבת יורדת מהפסים. הן די היה לראות את מנכ"ל הרכבת (בפועל) אבי אלמליח ממלמל משהו כמו: "ייקח לנו שבוע וחצי לתקן את התקלה, אולי - גם זה לא בטוח כי אנחנו בודקים עכשיו איך אפשר לקצר את הזמן" הוא שומע ואינו מאמין לגמגומים, לתירוצים, לחצאי התשובות, לחצאי האמיתות הגרועים לעתים משקרים מוחלטים.

צודקים במסקנתם שרי הקואליציה שהתבטאו אמש נגד המחאה: לא הקרב על עתיד החטופים או המלחמה בעזה הוא שהוציא מאות אלפי אזרחים לרחובות. אז מה כן? לא בטוח שהם יאהבו את התשובה: מה שהוציא אנשים מביתם ביום קיץ חם היה העובדה שהם כבר לא מאמינים לממשלתם. לו היו מאמינים שהנושא מטופל כהלכה הם היו מסתפקים בחיבוק למשפחות - ומשאירים את העבודה לעושים במלאכה.

רק שממשלה לא מתפקדת, ממשלה של חדלי אישים, ממשלה שהעומד בראשה נהג להרחיק ממנה כל מי שגילה סימנים של מסוגלות תפקודית, ממשלה שנכשלת בכל משימותיה:

מביטחון ועד לביטחון הפנים, מהשיכון ועד לתאונות הדרכים, מהחינוך הקורס ועד לסחרור המחירים, מקידום מעמדם של החלשים ועד לגיוס שוויוני יותר, כזה שיכלול לפחות את עשרות האלפים שפטורים משירות הגם שאינם לומדים (הן כולכם ראיתם את העריק, "פדוי השבי" ששוחרר מהכלא הצבאי ויכולתם להתרשם לבד עד כמה הוא "חרדי").

אנחנו חוזים בביצועי ממשלת המחדל הזאת ופשוט לא מאמינים שהיא תחליט להצטיין לפתע דווקא בטיפול בנושא החטופים.

סבורים שההפגנות מחזקות את חמאס? אפילו לא נתחיל להתווכח, אבל יש פתרון: פשוט תתחילו לעבוד במשהו שהוא יותר מחייב מסלפי בר-מצווה אצל חבר מרכז. הביאו הישג קטן כל אחד בתחומו - ואז אולי נשתכנע להפקיד בידיכם משהו שהוא קצת יותר גדול - כך עד שנגיע לחטופים, כלומר, אם מישהו מהם בכלל יישאר בין החיים.