"ריססו את הבן שלי בתרסיס נגד מזיקים כי חשבו שהוא יהודי אז הוא מזיק", סיפרה ניבה, אמו של עומר ונקרט, שחזר משבי החמאס בכינוס חירום הארצי בהשתתפות אנשי צוות רפואי מכלל מקצועות הבריאות והנפש בישראל במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא) בהשתתפות משפחות החטופים. הכנס התקיים כחלק מקול הזעקה של עובדי מערכת הבריאות להצלת החטופים אשר זמנם שאול.
"עומר נותר לבד במנהרה צרה, בתנאים בלתי נתפסים, בור צרכים לידו, אוכל דל ומעופש, ללא קשר אנושי מלבד דקות בודדות ביום. הוא עבר מסכת התעללויות קשות: מכות במוט ברזל, השפלות רבות. מתוך הבידוד הארוך עשה טקס פרידה מעצמו, והבין שהוא כבר לא ישוב להיות מי שהיה, ואף נפרד ממשפחתו. כדי שנוכל להשתקם, אנחנו צריכים שכולם יחזרו הביתה. ייאוש זו לא דרך עבודה תקווה דווקא כן", סיפרה אמו.
אל דבריה של ניבה הצטרף פרופסור חגי לוין, ראש מערך הבריאות מטה משפחות החטופים, שהצהיר: "אנחנו בעיצומו של מצב חירום בריאותי. החטופים החיים נתונים בסכנת מוות מיידית, בשל מכלול הפגיעות, בראשן ההרעבה המכוונת, שהובילה לירידה של עד מחצית ממשקל גופם. היעדרות החטופים החללים משאירה פצע פעור בלב המשפחות ובליבנו כולנו כאומה. החטיפה אינה פוגעת אנושות רק בחטופים עצמם, אלא גם בבריאות הגופנית והנפשית של משפחותיהם ושל הציבור כולו. תפקידנו כאנשי בריאות הגוף והנפש הוא לעמוד בחזית המאבק להחזרתם, בכל זמן ובכל מקום, לתמוך בשורדי השבי ובמשפחותיהם, ולהיאבק על ערכי קדושת החיים. עצרנו היום כדי להזכיר: החזרת כלל החטופים, החיים והחללים כאחד, הם תנאי הכרחי לשיקום החברה שלנו בישראל".
ד"ר אסנת לבציון קורח, מנהלת המרכז הרפואי שמיר, קראה לפעולה מצד הארגונים הבינלאומיים. "מכאן, מתוך הקהילה הרפואית, אני קוראת לארגוני הבריאות הבינלאומיים, לקהילה הרפואית העולמית, ובראש ובראשונה לצלב האדום - עליכם מוטלת החובה המקצועית והמוסרית לפעול מיד", הצהירה. "עליכם להבטיח תנאים אנושיים בסיסיים: מים, מזון, טיפול רפואי ושמירה על כבוד האדם. מספר בתי חולים ואנחנו שמיר, אחד מהם, פיתחנו מומחיות בטיפול בשבים וכולנו ראינו שהשבים משתקמים וחוזרים לחיים בתהליך מורכב וממושך. אני מאמינה שלמרות מצבם הנוראי של החטופים שעדיין בעזה, אנו והמשפחות נצליח לשקמם ולהחזיר אותם לחיים. ולכן, על כולנו לעשות הכל, אבל הכל, כדי לסיים את הזוועה הזו. החטופים חייבים לשוב הביתה עכשיו. ורק עם שובם של כולם יתחיל תהליך הריפוי".
בנוסף, נשמעו עדויות של בני משפחות החטופים, מכבית מאייר, דודתם של גלי וזיו ברמן, יעל אדר, אימו של תמיר אדר, ודני מירן אביו של עמרי מירן. מאייר, דודתם של גלי וזיוי סיפרה על אחייניה שב-7 באוקטובר הם "הופרדו לראשונה בחייהם, ועברו עינויים קשים בתנאי שבי מזעזעים. מעולם לא קיבלנו סרטונים. אנחנו יודעים שהם מורעבים, מנותקים, כואבים. המשפחה כולה נלחמת לשרוד את חוסר הוודאות, את הפחד. אנו פונים אליכם אנשי מערכת הבריאות, להשמיע את זעקתכם, לשתף במה שאתם רואים יום-יום. הסיפור שלנו הוא הצלת חיים. כולנו רקמה אנושית אחת - עזרו לנו להשיב את יקירינו".
יעל אדר, אימו של החטוף תמיר אדר, המשיכה: "אנחנו חיים כבר כמעט שנתיים באי ודאות מתמשכת. קיבלנו תעודת פטירה לבן שלי, תמיר, ועליה כתוב: 'מקום קבורה - לא נודע'. איך אפשר להמשיך כשאין פרידה, כשאין לוויה? תמיר הוא הילד שלי ואני אמשיך לגדל אותו עד יומי האחרון גם אם גופו עוד בעזה". החטופים אינם מספרים. לכל אחד מהם יש שם, חיים, משפחה וילדים שמחכים לפרידה או לחיבוק. אנחנו משפחות בטראומה, שלא מסוגלות להתחיל תהליך שיקום בלי ודאות. החזרת החטופים היא לא רק עניין הומניטרי, היא תנאי להמשך החיים של כולנו".
דנה ויינר, מנהלת מערך תזונה המרכז הרפואי שיבא (תל השומר) ששיתפה על הדוח הרפואי שהוציא בשבוע שעבר משרד הבריאות לצלב האדום, הזהירה כי "אנחנו רואים היום את ההשלכות הקשות של הרעב שחוו השבויים, ירידה דרסטית במשקל, פגיעה חמורה במערכת החיסון ובאיברים חיוניים, וטראומות פיזיות ונפשיות שילוו אותם עוד שנים. הגוף מספר את הסיפור, והנפש עדיין משלמת את המחיר. זו תזכורת כואבת לכך שהרעב אינו רק מצב זמני - אלא פגיעה עמוקה ובריאותית מתמשכת. אנחנו חייבים לומר בקול ברור: לעולם לא עוד".
ד"ר דפנה שפט, פסיכיאטרית "בואו" הוסיפה: "פגשתי אנשים מבוגרים, שיצאו מחנות הריכוז במשקל חמישים קילו, ובכל זאת הקימו משפחות, גידלו ילדים לתפארת וזכו לנכדים. אנחנו צריכים להילחם עבור החטופים לפני שיהפכו ל'הותר לפרסום", סיכמה.