בחודשים האחרונים, נחשפה בפנינו שוב תופעה מטרידה שממשיכה לחזור על עצמה בדפוס כמעט קבוע: ניסיון להפיל ראש ממשלה מכהן באמצעות תפירת תיקים ופרשיות מתוקשרות. פרשת "קטארגייט" היא אולי הדוגמה הקיצונית והמקוממת ביותר לכך. על אף שהיא נראית לכאורה כפרשה חמורה של בגידה במולדת על ידי איש מפתח בסביבת ראש הממשלה, בפועל היא משמשת בסיס לניסיון נוסף לרסק את ראש הממשלה בנימין נתניהו, תוך פגיעה קשה ביועצו, יונתן אוריך.
נדמה ששוב אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה, שבה המטרה מקדשת את האמצעים. על פניו, קשה להתעלם מהשאלה המטרידה: כיצד יועץ של ראש הממשלה יכול לקבל כסף ממדינה זרה - במקרה הזה, קטאר. התמיהה הציבורית היא לגיטימית. אך האם זו הסיבה האמיתית מאחורי החקירה שהתנהלה? כשמתבוננים מקרוב, מתגלה תמונה אחרת לגמרי. החקירה שהתנהלה לא נועדה לנקות את השולחן או להגיע לחקר האמת, אלא בדיוק להיפך - לשרטט קונספציה של בגידה ולנסות לזרוע בלב הציבור ספקות לגבי נאמנותו של ראש הממשלה וסביבתו.
במערכת התקשורתית, פרשת "קטארגייט" זכתה לכותרות מהדהדות, שפתחו את יומני החדשות. נשמעו דרישות לעונשים כבדים, עונשים שמתאימים למעשי בגידה חמורים ביותר, ועל המסכים הופיעו פרשנים שבטוחים כי הפעם זה הסוף. שוב ושוב הציגו לנו את הפרשה כהוכחה לכך שנתניהו מוקף באנשים מושחתים וחסרי נאמנות. התקשורת הציגה את יונתן אוריך כמי שלכאורה ניהל קשרים אפלים עם מדינה זרה שהיא גם אויבת לכאורה, ואף דרשה עונשים כבדים וחמורים כיאה לבגידה במולדת.
אך מה קרה כשהחלה להתברר התמונה האמיתית? כשהתביעה נאלצה לחזור בה מהטענות החמורות וכשברור שהפרשה לא מחזיקה מים? האולפנים התרוקנו, והפרשנים שניהלו את הדיון הציבורי סביב הפיקציה הזאת נעלמו. איש לא טרח להתייחס לכך שהסיפור כפי שהוצג בתחילה היה רחוק מהמציאות.
המקרה של אוריך, שהותקף באופן אישי וספג כאב עצום, הוא דוגמה חדה לניסיון ליצור דרמה על חשבון אנשים תמימים. גילוי נאות: אני מכיר את יונתן אוריך שנים רבות, ותמיד הוא נראה לי כאדם ישר דרך ומוכשר מאוד. מעולם לא היה עולה על דעתי שהוא ייתן יד לדבר שיכול להביך אותו, את ראש הממשלה או את המדינה. הכאב שלו הוא הוכחה לכך שכשמנסים לפגוע בראש הממשלה, אנשים אחרים יכולים להיפגע בדרך.
האפקט המצטבר של מקרים כאלה הוא הרסני. זה לא רק פוגע באמון הציבור בתקשורת ובמערכת אכיפת החוק, אלא גם פוגע בתחושת האזרח הישראלי שנחשף לפרשיות כאלה. האזרח הפשוט חש פתאום חסר אונים מול מערכת מתוחכמת שמעדיפה אינטרסים פוליטיים על פני חקר האמת.
אנו עדים להתפתחות של תרבות ציבורית, שבה המטרה הופכת להיות חשובה יותר מהתהליך. תרבות שבה המטרה היא להפיל ראש ממשלה, ועל הדרך להרוס את חייהם של אנשים אחרים. זה דבר שצריך להיפסק מיד.
זה הזמן לעצור את הדפוס ההרסני הזה, ולחייב את כל המעורבים - בתקשורת, במערכת אכיפת החוק ובפוליטיקה - להחזיר את האמינות שלהם. כדאי מאוד שבתקשורת יפסיקו לנהל שיח סביב אינטרסים, ויתמקדו בעובדות. רק כך נוכל לשקם את האמון הציבורי ולהחזיר את המדינה למסלול של חוק, סדר, ואמת.
הכותב הוא יועץ תקשורת ואסטרטג, הבעלים של 'טל שחר תקשורת ואסטרטגיה'. מנהל קמפיינים פוליטיים וציבוריים ברמה הארצית והמקומית.