מחאה ציבורית נוכח התנגדות למדיניות הממשלה היא צעד בו נוקט הציבור הישראלי כבר משנותיה הראשונות של המדינה. מאז ומתמיד ידעו אזרחי ישראל להביע בדרך המחאה וההפגנה את רצונם לשנות את דרכיהן של ממשלות ישראל השונות. אולם מחאה בדרך הננקטת היום, בניסיון להשבית את המדינה, ננקטה בעבר במאבקי עובדים שיזמה הסתדרות העובדים ולא כמאבק עממי.
צעד ההתנגדות המשמעותי הראשון בשנים הראשונות אחרי קום מדינת ישראל נולד נוכח התנגדות רחבה בציבור הישראלי להסכם השילומים של ישראל עם גרמניה המערבית. ההסכם בין המדינות עורר סערה גדולה בישראל. בקרב הציבור הישראלי ובכנסת נוצר קרע בין המצדדים בהסכם לבין המתנגדים לו.
במסגרת ההסכם, גרמניה הכירה ברצח העם היהודי. בפתיח להסכם נכתב כי בימי המשטר הנאצי נעשו "מעשי פשע שלא ישוערו" וגרמניה "מביעה את רצונה לתקן, ולו במקצת, את הנזק שנגרם". אבל עבור רבים מאזרחי ישראל ומבני העם היהודי, היה זה צעד בלתי אפשרי. ההסכם בין המדינות נחתם פחות משבע שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, כשרבים מתושבי המדינה הצעירה חוו על בשרם את זוועות השואה ואיבדו את יקיריהם, וכשגרמניה הייתה מוחרמת ומצורעת מבחינת יהודי העולם וישראל.
עומק הקרע שיצר הדיון בהסכם השילומים נראה כבר ביום שבו הכנסת החלה לדון בנושא. באותו יום, 7 בינואר 1952, נערכה הפגנה גדולה בירושלים, בהובלת מנחם בגין, מנהיג "חירות". בגין קרא במחאה: "על זה כולנו מוכנים למסור את נפשנו. ייהרג ובל יעבור. אין קורבן אשר לא נקריב לסכל מזימה זו". מאות מפגינים צעדו לעבר הכנסת, השליכו אבנים לתוך הבניין והתעמתו עם שוטרים. ההתנגדות להסכם הקיפה חלקים רבים בעם, אולם את גוש המתנגדים להסכם הובילו מפלגות האופוזיציה, מימין ומשמאל: יחד עם "חירות" נאבקו בבן גוריון גם הציונים הכלליים, מפ"ם ומק"י.
משמאל, ההתנגדות להסכם היתה חזקה ויצרית לא פחות, אם כי לא אלימה. אחרי חתימת ההסכם, כש"חירות" כמעט וזנחה את המאבק, ראשי מפ"ם המשיכו בהתנגדות נחרצת לכל מגע עם גרמניה. המשורר אבא קובנר, היה הבולט בהתנגדותו הנחרצת לכינון קשרים עם גרמניה. קובנר שהיה מלוחמי מרד גטו וילנה וחבר במחתרת הנקמה בגרמנים, נחשב מצפן מוסרי וחברתי של תנועת הקיבוץ הארצי. אולם ההתנגדות הנחרצת להסכם עם גרמניה המערבית לא קיבלה ביטוי של מחאה ברחובות.
מאז העימות הכואב סביב הסכם השילומים ועד היום, השילטון נוטה לייחס למוחים שאיפות פוליטיות שמטרתן הפלת הקואליציה והחלפתה. כמעט תמיד אירגוני המחאה נצבעים על ידי השילטון בצבעי מפלגות האופוזיציה, בניסיון לקעקע את הלגיטימיות של המחאה.
אלימות כפורקן של יאוש
שבע שנים אחרי הסתערות המפגינים על הכנסת, פרצו בחיפה אירועי ואדי סאליב. המחאה של תושבי השכונה, מרביתם עולים ממרוקו, טילטלה את מדינת ישראל והציפה במלוא העוצמה את הקיפוח העדתי, האפליה ומדיניות המשטרה כלפי העולים ממרוקו. "זעקת המרי שפילחה את שמי ואדי סאליב לא היתה פרי תכנון מוקדם של 'גורמים מסיתים'", כתב אהרון דולב, עיתונאי "מעריב" שהגיע לזירת האירועים. "זעקה זו בקעה מתוך ים של מרירות עדתית שבחרה באלימות כפורקן של יאוש", כתב.
האירוע שהצית את המחאה היה מעצר משטרתי של אדם שיכור שגרם נזק בבית קפה. במהלך המעצר השוטרים ירו ופצעו את החשוד, עקיבא אלקריף. בשכונה פשטה שמועה כי הוא מת מפצעיו. "הכדור שפילח את ירכו של הסבל השיכור הבקיע את שסתום האלימות בשכונה דחוסת מרירות, המייחלת לפורקן מזה עשור שנים", כתב העיתונאי דולב. מהומות אלימות פרצו בשכונה והתפשטו לשכונת הדר יוסף הסמוכה ולרחובות נוספים בעיר. חנויות נפרצו, חלונות ראווה נופצו ורכוש הוצת.
13 שוטרים נפצעו ועשרות מפגינים נעצרו. המהומות התפשטו ליישובים נוספים, בהם עכו, תל חנן ומגדל העמק. במשך מספר חודשים המשיכו לפרוץ מהומות במקומות שונים ובשני מקרים - בבאר שבע ובמגדל העמק - אף הוצתו לשכות הסעד והעבודה. לראשונה עמדה מדינת ישראל מול "השד העדתי" שיצא מהבקבוק ועימת את החברה הישראלית עם המצוקה, תחושות הקיפוח והאפליה של העולים מצפון אפריקה.
השלטון הורה למשטרה לנקוט יד קשה ונטען גם שבאופן קיצוני ולא מידתי. נוכח הקרבה לבחירות לכנסת, מפלגת השלטון, מפא"י, ניסתה לצבוע את המחאה בצבעים פוליטיים ולטעון שגורמים באופוזיציה מנסים לנצל את המשבר לטובתם. וגם אז, כמו במרבית המחאות בישראל, היו מי שדאגו לצבוע בצבעים שליליים את אנשי המחאה. בעיתונות של אותה התקופה תקופה ניתן למצוא ביטויים נגדם, כמו: "חוליגנים המעוניינים להסית ולזרות פירוד עם" וטענות ל""אלמנטים פליליים" שעומדים מאחורי ההפגנות".
11 שנים חלפו ושוב פרצה מחאה על רקע הטענות לאפליה ולקיפוח עדתי. תנועת "הפנתרים השחורים" שהובילה את המחאה, זכתה גם כן ליחס של גינוי, השתקה ותיאור המפגינים באופן שלילי- כ"קרימינלים" ו"חוליגנים".
שנים ספרות אחר כך, אחרי מלחמת יום כיפור, החלה לנבוט, לאט לאט, מחאה ציבורית רחבה נגד הממשלה, נוכח המחדלים שהביאו למלחמת יום כיפור. חודשיים אחרי שנגמרה המלחמה, ב-31 בדצמבר 1973, נערכו הבחירות לכנסת השמינית. גולדה מאיר נשארה על כיסא ראש הממשלה ומשה דיין נותר בתפקיד שר הבטחון. יום אחרי הבחירות השתחרר אשכנזי משירות מילואים שנמשך שלושה חודשים ועוד שבוע. כעבור יומיים לבש מעיל דובון, הכין כמה שלטים והתיישב בקור הירושלמי מול משרד ראש הממשלה, כשהוא כועס ומאוכזב נוכח הכשלונות המדיניים והחברתיים של הממשלה.
דרישתו היתה שהאחראים למחד ל- ראש הממשלה ושר הביטחון - ישאו באחריות אישית ויתפטרו מתפקידיהם. "החלטתי שאני לא זז עד שזה קורה", אמר לוואלה בראיון שהתפרסם רק שלושה שבועות לפני מחדל 7 באוקטובר 2023. על השלט המרכזי כתב: "אני דורש את מימוש עיקרון האחריות המיניסטריאלית. מושג "האחריות המינסטריאלית" לא היה מקובל בפוליטיקה הישראלית וגם היום היישום שלו נדיר. מחאת היחיד החלה לסחוף רבים. את התנופה למחאה נתנו מילואימניקים שהשתחררו משירות מילואים ממושך או כאלה שיצאו לחופשות והגיעו לירושלים להפגין עם אשכנזי. כעבור מספר חודשים מאיר התפטרה ודיין לא נמנה על שרי הממשלה שהוקמה כעבור חודש על ידי יצחק רבין.
32 שנים אחר כך שוב מחאת מילואימניקים תרמה את חלקה בהתפטרות ראש ממשלת ישראל; מדובר במחאה שהחלו מילואימניקים שנלחמו במלחמת לבנון השניה, בקיץ 2006. הם דרשו את התפטרות ראש הממשלה, אהוד אולמרט, נוכח טענות לכשלים בניהול המלחמה. למחאה הצטרפו מעגלים נוספים שכללו את פורום המשפחות השכולות ואת התנועה לאיכות השילטון. גם מחאה זאת זכתה לגוון פוליטי נוכח התמיכה שזכתה לה מהאופוזיציה, בראשות בנימין נתניהו. בהמשך נאלץ אולמרט להסכים להקמת ועדת חקירה ממלכתית שמצאה כשלים וליקויים רבים בהתנהלות הדרג המדיני והדרג הצבאי וביקרה את אולמרט ואת השר הביטחון, עמיר פרץ. מאוחר יותר גם נפתחה חקירה פלילית נגד אולמרט בפרשיות שונות והוא הודיע על התפטרותו מראשות הממשלה.
שתי מחאות ציבוריות גדולות בישראל התקיימו נוכח החלטת השלטון לקדם תהליכים מדיניים שנויים במחלוקת - החלטת ממשלת יצחק רבין על הסכמי אוסלו והחלטת ממשלתו של אריאל שרון על תהליך ההתנתקות מרצועת עזה וצפון השומרון. שתי המחאות יצאו נגד תהליכים של מסירת שטחים מארץ ישראל לידי הפלסטינים והשתתף בה ציבור רחב, בעיקר מקרב הציבור הדתי-לאומי.
הפעם, הניסיון היה לעצור מהלכים שקידמה הממשלה, עוד לפני שיצאו לפועל, ולא כמחאה על מחדלים או כשלונות שכבר קרו. לרוב התקיימו ההפגנות כמחאה אזרחית לא אלימה, אבל גם הפעם השלטון ניסה להציג את אנשיה באופן שלילי. כמו תמיד במחאות בישראל, הן חידדו את הפערים והשסעים העמוקים שקיימים בחברה הישראלית ואת חוסר הרצון או היכולת של השלטון לגשר עליהם. למרבה הכאב, החשש שתהליכי קיטוב ורדיקליזציה ידחפו אל הקצה אדם קיצוני, קרו הפעם בישראל כשראש הממשלה, יצחק רבין, נרצח על ידי המתנקש יגאל עמיר.
ציבור ישראלי גדול השתתף בנוסף בסדרת מחאות בקיץ 2011. "המחאה החברתית" נולדה בעקבות הקושי של אזרחים צעירים להשיג דיור במחיר הוגן ונוכח שורה של כשלים בתחומים החברתיים והכלכליים בישראל. כמו תמיד, השלטון טען שהמחאה מונעת על ידי המפלגות שמרכיבות את האופוזיציה וכל רצונם הוא רק להפיל את שלטון הימין, ובנוסף ניסה לצייר את המוחים כציבור מבולבל שלא יודע מה רצונו.
מתחילת העשור הנוכחי יש רצף מחאות ציבוריות: ב-2020 החלה מחאה שהתמקדה בדרישה להתפטרות ראש הממשלה נתניהו, בשל הגשת כתב אישום נגדו בפרשיות פליליות. המחאה נקראה "מחאת בלפור" או "מחאת הדגלים השחורים". נוכח הכרזת הממשלה על "הרפורמה המשפטית" התפתח גל מחאה נוסף נגד נתניהו וממשלתו. מחדל השבעה באוקטובר והדרישה לעסקה שתוביל לשחרור החטופים בעזה גרמו למחאה נוספת שנמשכת עד היום. כמו לאורך כל ימי המדינה, גם הפעם מנסה השלטון לתאר את המוחים באופן שלילי, כמו, לדוגמא, "אנרכיסטים" ו"מפיצי מחלות" (כשהפגינו במגפת הקורונה). המוחים גם טוענים לשימוש שלילי נגדם בכוחה של המשטרה שמנסה להחניק ולמנוע את הזכות להפגין ולהתבטא.