אין מי שאינו משקר, כל שכן כשמדובר בפוליטיקה. אבל יש חשיבות לתדירות השקרים, לעוצמתם ולהיקף הפצתם, ובעניינים הללו השמאל בעולם הוא שיאן. כבר עשרות שנים הוא הופך טפילת שקר על אויביו לכלי תעמולה רב־עוצמה, והדבר גם נכון לגבי השמאל הישראלי (והנה מגיעה ההסתייגות המחויבת בימינו: לא כל השמאל, כלל לא).
מימי עלילת הדם נגד הימין על רצח ארלוזורוב, דרך עלילת הדם נגד לוחמי האצ"ל בדיר יאסין, ועד העלילה על ביבי ומה שכביכול ראה ואמר במרפסת בכיכר ציון בירושלים - השפתיים אינן נחות לרגע. כי השקר משמש את בעליו להחלשת היריב ולהגברת כוחו שלו, וכיוון שזה מצליח, לא פעם, השמאל התמכר לו.
הרי לכם דוגמה קטנה מתוך פוסט שנכתב לפני שנתיים אבל "מסתובב הרבה לאחרונה", אמר לי מי שהעבירו אליי. כתב אותו בועז אפלבאום, שנותן לקוראיו להבין שמתוקף תפקידו כראש לשכתו של שמעון פרס בהיותו ראש הממשלה, הוא נעשה שותף לסודות שמאחורי הקלעים. "זהו מקור השנאה ההיסטורית בין ביבי ואביו בנציון נ. לבין מנחם בגין" - כותרת הפוסט שלו.
"אבא של ביבי ראה את עצמו, בהיותו מזכירו האחרון של ז'בוטינסקי, המתחרה הראשי של בגין על הנהגת תנועת בית"ר העולמית", כתב אפלבאום לאחר ש"חפר" בעניין. "ככזה, הוא ארגן ב־1948 את רכישתה והבאתה לישראל, הנתונה במלחמה, של האונייה 'אלטלנה', כשהיא עמוסה בנשק צרפתי, במטרה לחלקו בתל אביב בין לוחמי האצ"ל ולחולל פוטש (ובפועל מלחמת אזרחים!) נגד הממשלה החוקית בראשותו של... דוד בן־גוריון".
מנחם בגין הורה לבנציון נתניהו ולמפקד הספינה אליהו לנקין לעגון בחוף כפר ויתקין... בנציון נ. סירב לקבל את פקודת בגין - שהרי הוא יריבו/השווה לו על הנהגת הימין הישראלי -
ובמעשה בוגדנות מאחורי גבו של בגין, פקד להשיט את 'אלטלנה' לחופי תל אביב...". וכאן מספר בועז אפלבאום שבן־גוריון פקד לירות על האלטלנה, ובגין נתן פקודת כניעה כדי למנוע שפיכות דמים. מסכם אפלבאום: "כלומר, בגין הוא שמנע מלחמת אחים - שאותה תכנן, בזדון איוֹם, אביו של ביבי, המבקש בימינו אלו לחזור על יוזמת אביו!".
מעניין. רק מה לעשות שהדברים הללו על אבי, בנציון נתניהו, בדויים. כולם. בנציון נתניהו מעולם לא היה על האלטלנה, בניגוד למה שאפשר להבין מן הפוסט. ולא רק שלא היה עליה, גם לא היה לו כל קשר אליה. אלטלנה הייתה מיזם של האצ"ל, ואילו אבי לא היה חבר באצ"ל, ועל כן ממילא לא ארגן - לא את קניית האונייה, לא את רכישת הנשק שנשאה ולא את הבאתה ארצה. והנה לכם עוד עובדה קטנה אבל רלוונטית: בזמן פרשת אלטלנה, בנציון נתניהו לא היה כלל בארץ, אלא בארצות הברית, שבה פעל במשך שנים כראש המשלחת הרביזיוניסטית. ומכל הסיבות הללו, לא ייתכן שהוא נתן לאונייה איזו "פקודה" שהיא.
הכי חשוב - להעליל
אם אי פעם היה סיפור מצוץ מן האצבע - זה הסיפור. גם פרטים אחרים בו שגויים. כך למשל אבי לא היה מזכירו של ז'בוטינסקי, מעולם לא חשב ולא רצה להיות מחליפו של ז'בוטינסקי בתנועת בית"ר, ובכלל, לא היו לו כל כוונות להשתלב בפוליטיקה הישראלית. ובנוסף: גם מצד אבא וגם מצד ביבי לא שררה שום שנאה לבגין. להפך. אבא במפורש העריץ את בגין על הנהגתו את המרד נגד השלטון האנגלי, גם אם לאחר הקמת המדינה הייתה לו ביקורת על עמדות שנקט, כולל כשהיה ראש ממשלה. אבל שנאה? שום שנאה.
מניין לקח בועז אפלבאום את "עובדות" המעשייה הזו על אבי והאלטלנה (ותיבל אותה במנה הגונה של רשעות)? האם הגה ממוחו? שמע ממישהו? אין זה חשוב במיוחד. בין שמְסַפר שקרים כלשהו עושה זאת ביודעין ובין שלא - אלה עדיין שקרים. וכשהוא אינו טורח לבדוק את העובדות, הוא נוהג כך משום שהשקר מתאים לראיית עולמו, ואילו האמת האובייקטיבית, אם אינה משרתת את שנאתו האישית או את האג'נדה שלו - היא מבחינתו בעלת ערך שולי.
זו הסיבה לכך שה"ניו יורק טיימס" לא טרח לבדוק אם התינוק מעזה שלוקה ברזון נורא, ושאת תמונתו פרסם בעמודו הראשון, אכן כחוש כי תושבי עזה מורעבים על ידי ישראל, כפי שטען העיתון, או כחוש בשל מחלה חשוכת מרפא. האם היה קשה לעיתון לברר את הסיבה לרזון של התינוק? ודאי שלא. אבל הוא לא רצה לברר, כי היה לו חשוב להזדרז להעליל עלינו את עלילת הדם. וכך, בפועל הוא שיקר, ואין זה כלל משנה אם ידע שמדובר בשקר או היה יכול לחשוד בכך.
באותו אופן, גם אם לאפלבאום אין מערך בדיקת עובדות משלו כמו שיש לעיתונים, הרי שכ"חוקר פוליטי", כפי שהוא מוגדר ברוב כבוד בערך הוויקיפדיה שלו, היה מצופה שלפחות יטרח להציץ בערך הוויקיפדיה של מושא "מחקרו", בנציון נתניהו. שם, ברפרוף מהיר, היה מגלה שבנציון נתניהו שב ארצה מארצות הברית ב־1949. ופרשת אלטלנה התרחשה, כפי שאפלבאום בעצמו כתב, ב...1948. אך הציבור השונא עָט בשמחה על שקרים כגון אלה - על השקרים על הימין הישראלי ועל אביו של מנהיגו, אם זה "הציבור הנאור" בארץ, ועל השקרים על ישראל, אם זה ציבור שונא בחו"ל. כי שקר הוא שם המשחק.
להתמקד ביעדים, לא בשקרים
באופן רגיל איני טורח להגיב על הבדיות המסופרות תדיר על בני משפחתי וגם עליי. "אני יכול לכלות את ימיי בהזמת השקרים הללו", הסברתי לאדם שהעביר לי את הפוסט של אפלבאום ושנדהם לשמוע ממני את העובדות לאשורן. ואכן, נאלצתי לעמול כמה שנים טובות ולכתוב שני ספרים כדי להפריך, אחד לאחד ובאופן מוחלט, את השקרים הרבים, חלקם הגדול נבזיים, שסופרו על יוני ועל פעולת החילוץ של סיירת מטכ"ל באנטבה, שיוני פיקד עליה.אבל הפעם, כשעלילת ה"ניו יורק טיימס" ודומיה על העם היהודי משייטות בחלל האוויר - עלילות מזוויעות ההולכות ומתרבות נגד ישראל והעם היהודי, כולל אלו הבאות מאנשים בתוך הארץ - חשבתי שמן הראוי להביא כאן את הדוגמה הנ"ל בקשר לאבי, כדי להמחיש לקורא את הקלות הבלתי נסבלת שבה גורמים בשמאל עושים שימוש בשקר.
אכן, חשוב מאוד שנזים את השקרים עלינו כעם. אבל חשוב מזה שנתמיד ונשלים את המלאכה המוטלת עלינו בלי להתחשב בהם. ועצירת הפעולה שלנו בעזה, שהיא היעד המרכזי והמיידי של השקרים נגדנו היום, לא תפסיק אותם. היא אולי אפילו תגביר את ארסיותם, כי העולם של היום שבוי בפרוגרסיביות שמאלנית עוינת ובסתם אנטישמיות כלפינו שלא נס לֵחה, ושלאורך ההיסטוריה תמיד רקחה שקרים איומים נגדנו וניזונה מהם. עלינו להמשיך, בלי להתרגש.