ההיסטוריה חוזרת | מסקנותיה המטלטלות של ועדת וינוגרד מול המציאות של היום

כבר חודשים ארוכים, למעשה מאז ה-7 באוקטובר, מלווה אותנו ברקע המלחמה הדרישה הבלתי מתפשרת להקמת ועדת חקירה. "אם לא נדע מה לא עשינו נכון, לא נוכל להפיק לקחים ולתקן", מסבירים הדוחפים לכינונה המהיר. לא ברור עד כמה מקורה של הדרישה הזו באמונה שהוועדה תביא לתיקון הדרוש, ועד כמה היא מאמץ למצוא עוד דרך להיאבק בממשלה, אבל בין אם כך ובין אם כך, ישנה שאלה חשובה שצריכה לרחף ברקע: עד כמה אנחנו מתייחסים ברצינות למסקנות של ועדות כאלה, ועד כמה יש לנו עניין ורצון לתקן את דרכינו כתוצאה מהמלצותיהן?

כדי לבחון ברצינות את השאלה הזו, ניקח לדוגמא את סוגיית החטופים. למרבה הצער נקלעה מדינת ישראל, לא פעם ולא פעמיים, להתמודדות עם מציאות קשה שבה אזרחיה או חייליה מוחזקים בידי האויב, כשהיא עצמה נתבעת לשלם מחירים כבדים תמורת שחרורם. שוב ושוב נדרשו קברניטיה לקבל החלטות במצבי מצוקה. שוב ושוב עסקו בנושא הזה בעבר, גם ועדות ציבוריות חשובות, וגם חברי כנסת ממגוון מפלגות. לכל אלה היו תובנות ברורות, לפיהן הכניעה, ההתקפלות והנכונות לשלם כל מחיר, מסוכנות מאד לביטחון המדינה ואזרחיה, ולמרות זאת, הדרך שנבחרה תמיד - הן על ידי מערכת הבטחון, הן על ידי התקשורת הלוחצת, והן על ידי הדרג המדיני המחליט - הייתה הפוכה בתכלית מכל מה שהומלץ.

אחד הטקסטים המדהימים בהקשר הזה, שנראה כאילו נוסח כתגובה חריפה וביקורתית מול ההתנהלות הישראלית בסוגיית החטופים הנוכחית, נכתב על ידי ועדת וינוגרד שקמה במטרה לבדוק את אירוע מלחמת לבנון השנייה. חמישה חברים היו בוועדה ההיא: השופט ד"ר אליהו וינוגרד, פרופ' רות גביזון, פרופ' יחזקאל דרור, האלוף מנחם עינן והאלוף ד"ר חיים נדל. בינואר 2008 הגישו חברי הוועדה את הדין וחשבון הסופי שלהם לראש הממשלה אהוד אולמרט ולשר הבטחון אהוד ברק. העמודים שעוסקים בהתנהגות הנכונה מול אירוע שבו נחטפים חיילים או אזרחים, מדהימים באומץ הלב שלהם ובנכונות שלהם להניח את הסוגייה הרגישה הזו על השולחן בלי לעגל פינות.

ועדת וינוגרד נדרשה לעניין החטופים, בעיקר משום שהמלחמה ההיא פרצה ביולי 2006 כתוצאה מהתקפה של חיזבאללה שבה נהרגו שלושה חיילים, שניים נפצעו, ושניים נוספים - אלדד רגב ואהוד גולדווסר - נחטפו, וכהמשך ישיר לעובדה שהאירוע הזה התרחש שבועות ספורים בלבד אחרי שגלעד שליט נחטף לרצועת עזה.

בישיבת הקבינט שנערכה שבוע לתוך המלחמה הוחלט ש"הלחימה האינטנסיבית נגד ארגון החיזבאללה", תימשך, בין השאר, כדי "להחזיר את החיילים החטופים לישראל". בין מטרות המבצע, כפי שאלה הוגדרו, הייתה אחת שביקשה "ליצור תנאים לשחרור החטופים". ראש הממשלה, אהוד אולמרט, הבהיר שהמלחמה תסתיים, בין השאר, כאשר "חיילינו החטופים...ישובו הביתה בשלום", כשהוא מדגיש ש"לא נפסיק עד שנשיג את התוצאות המקוות".

כשהחלטה 1701 של האו"ם הביאה לסיום המלחמה בלי להשיב את החטופים הביתה, נסוג אולמרט לאחור ונימק מדוע היה נכון להגיע להפסקת אש גם בלי החטופים. "מעולם לא הייתה לנו אשליה שאפשר יהיה, באופן מיידי, לשחררם. לכן לא אמרנו ששחרורם הוא תנאי לאיזו שהיא החלטה", הסביר. "אם ברגע שעמדה לכאורה אפילו האפשרות שההחלטה על הפסקת אש לא תתקבל בתמיכתנו, או שיועמד תנאי: או שהחטופים משוחררים היום, או שלא תהיה הפסקת אש מחר", פירט בהמשך, "בשאלה הזאת, עם כל האחריות שהדבר גוזר, החלטתי שאני לא אקבע שלא תהיה הפסקת אש, אלא רק אם ישוחררו שני החיילים".

שר הבטחון, עמיר פרץ, חיזק אותו בהחלטה להפסיק את המלחמה גם אם החטופים טרם הושבו. "ההישג אולי הדרמטי ביותר שיכול היה להתרחש, זה אם היינו היום במצב שיש לנו אינפורמציה על מצבם של החטופים ושהם נמצאים בידי ממשלת לבנון. אבל איני חושב שברגע זה, באחריות שבה אנו צריכים לפעול, עם האלמנט המרכזי שהשגנו, אני, כמי שמופקד על כוחות צה"ל ועל חיילי צה"ל, הייתי צריך לומר כאן בממשלה - עם כל הכבוד, העניין של החטופים הוא עניין של ייהרג ובל יעבור, ולא נסכים לאשר את ההסכם הזה כל עוד עניין החטופים לא נפתר".

אחד הפרקים המרתקים בדין וחשבון של ועדת וינוגרד הוא הפרק החמישה עשר, העוסק ב"חטיפות כאיום אסטרטגי". זה פרק שאיננו אלא סטירת לחי מצלצלת לכל מה שמתרחש אצלנו בימים אלה ממש. הוועדה מבהירה ראשית כיצד היא רואה את הפסיכולוגיה העומדת מאחורי פעולות האויב, כשהוא מחזיק בחטופים שלנו. "נקודה זו ראויה להדגשה מיוחדת לאור השימוש הציני והאכזרי ברגשותיהם של בני המשפחות של החטופים שעושים חוטפים באמצעות תמהיל של מניעת מידע ושל שחרור מידע, שמטרתם העיקרית היא הפעלת לחץ על ממשלת ישראל ויצירת חוסר אמון בין הממשלה ובין אזרחי המדינה".

בשורות הבאות של וינוגרד ניתן להיווכח עד כמה ההיסטוריה חוזרת על עצמה, ועד כמה דברים שנכתבו לפני 17 שנים, אחרי החטיפה ההיא, מתארים במדויק את מה שמתרחש כעת, כאילו לא למדנו מאז דבר. "חטיפה - שתוצאתה היא הימצאות חיילים או אזרחים ישראלים בידי גורם החוטף אותם על מנת לבצע פיגוע-מיקוח - היא אירוע שונה מהותית מפיגוע שיש בו הרוגים. הייחוד של חטיפה הוא בכך שהיא נותנת בידי מי שמחזיק בחטופים, כלי בעל עוצמה רבה שנועד לכפות על ממשלת ישראל לעשות את מה שהיא אינה רוצה לעשות".

הוועדה מנתחת מה קורה כאשר מתנהל מו"מ "תוך לחץ ציבורי גדול הסובב סביב כאבן של המשפחות" וגם, כמה גדול הרווח שמצליחים המחבלים לקבל "היוצר תמריץ מובנה לאויב, שנוצר על ידי המדיניות הישראלית עצמה, לנסות לממש חטיפות".

הוועדה מציירת במילים ברורות את ההבדל בין האינטרסים של הפרט במדינה לאינטרסים של הכלל, ומה קורה כששני אלה מתנגשים. "איננו מקלים ראש בחשיבותה של הידיעה של חיילים ומשפחותיהם - או אף של כלל הישראלים ומשפחותיהם - כי ישראל ערבה להם. יחד עם זאת, מובן כי אם החטופים ומשפחותיהם יודעים כך - גם חוטפיהם יודעים זאת. ברור מאליו כי ככל שפגיעותנו נתפשת כגדולה יותר, וככל שהחשיבות שאנו מייחסים להשבת החטופים גדולה יותר - כך 'מחיר' ההשבה שיידרש - ויתקבל - גבוה יותר, ובאותה מידה עולה התמריץ לבצע חטיפות נוספות".

"לכן", קובעים וינוגרד וחבריו, "הטענה שצריך לעשות כמעט הכל על מנת להחזיר חטופים, על אף עוצמתה הרגשית, אינה עומדת בפני הביקורת. אם אנחנו פועלים על מנת לשחרר שבויים או חטופים בצורה המגדילה משמעותית את החשש כי אחרים ייהרגו או ייחטפו, המסר שאנחנו שולחים על ידי כך אינו מסר של כבוד עצום לחיי כל חייל וכל אזרח, אלא של התנהגות רגשנית בחלקה, שבהכרח יוצרת סיכונים מיותרים לחיים ולביטחון של חיילים ושל אזרחים".

ועדת וינוגרד מסבירה אמנם כי היא אינה מעוניינת להמליץ על מדיניות ספציפית, "שכן מדובר בשיקולים ערכיים ומדינאיים שהם בסמכותם של נבחרי העם ובאחריותם", אבל מדגישה עם זאת שהטיפול אד-הוק בכל מקרה לגופו, בלי לגבש אסטרטגיה, "פוגע באינטרסים חיוניים של מדינת ישראל, ואף בביטחון אזרחיה וחייליה בראייה ארוכת טווח".

ויש לוועדה גם ראייה: "הוכחה חלקית לפחות ליעילות של אסטרטגיות שדבקים בהן בעקביות היא העובדה שאחרי שמומש מספר קטן יחסית של איומים לפגוע בחטופים, אחרי סירוב של מדינות כגון ארה"ב לנהל משא ומתן או לשחרר עצירים או לפעול בדרך שנדרשה על ידי החוטפים - קטן מספר פיגועי-חטיפה ומיקוח כלפי חיילים אמריקאיים".

בתת הפרק העוסק במסורת היהודית, מדגישים חברי הוועדה כי "במסורת היהודית יש אמנם חשיבות רבה למצוות פדיון שבויים - אולם יש בה עצמה גם הקפדה רבה כי שבויים לא ייפדו בצורה העלולה לסכן אנשים אחרים או את הקהילה כולה".

ומה על האתוס הישראלי שכה מרבים לדבר עליו? תקראו את הדברים: "לא קל לעמוד מול כאבן של המשפחות. קשה שבעתיים לעמוד מול תחושתן כי העובדה שהחטופים עדיין בידי חוטפיהם מרמזת כנראה על חוסר מאמץ מספיק או על גרירת רגליים מצד מקבלי החלטות...אולם החברה הישראלית יכולה ואף חייבת לעשות את ההפרדה. העיקרון הגדול שאוסר על אדם לאמץ כלל כאשר יש לו נגיעה אישית בתוצאתו, כמו העיקרון הגדול העומד ביסוד כל נכונות לקבל על עצמנו כללים...הם ביסוד המחשבה כי כללים כלליים ראוי לאמץ מעבר ל'מסך של בערות', כאשר מקבל ההחלטות אינו יודע מה יהיו מאפייניו האישיים שלו.

"גם משפחותיהם של אלה שאיתרע מזלם להיות החטופים והנעדרים של היום צריכות לדעת כי 'עסקות מטורפות', העשויות להביא לשחרור בניהן, תהווינה תמריץ ניכר שיביא להגדלת החשש כי 'יקירים' רבים ייחטפו בהמשך. איש לא ישפוט את בני המשפחות של חטופים על שבעיניהם היעד החשוב, ואולי אף הבלעדי, הוא הצלת יקירם. אך מנהיגיה של אומה צריכים לקבל אחריות לא רק לחטופים ולמשפחותיהם אלא לציבור כולו. אנחנו מאמינים כי הציבור בישראל יודע את הדברים האלה ויכול לקבל אותם ואת השלכותיהם - אם יוצגו בצורה עקבית, אחראית ורגישה. הסולידריות שבשמה מחויבת ישראל לפעול לשחרור חייליה החטופים מידי אויב, מכתיבה גם היערכות נבונה ונחושה לפעול כך שהחשש לחייהם ולשלומם של אחרים רבים, העלולים להיחטף, יצומצם למינימום".

ותראו את השורות הבאות: "חשוב לציין כי אם אכן האתוס החברתי היה כזה שרוב הציבור היה סבור כי נכון לשלם כל מחיר לשחרור חייל חטוף - היה הדבר מעורר סימן שאלה משמעותי לגבי יכולתה של ישראל לשרוד באזור בו היא ממוקמת. התמיכה הציבורית הרחבה והכנה בכאבן של המשפחות, אינה זהה לאמונה כי הדבר הנכון עבור ישראל הוא פעולה לשחרור החטופים בכל תנאי ובכל מחיר".

חברי הוועדה מדגישים כי כדי שהחברה הישראלית תקבל את הגישה הזו, היא צריכה להתרשם שמקבלי ההחלטות לא גוררים רגליים בטיפולם בסוגיית החטופים באשר הם.

צריך להבין כאן נקודה חשובה: האמירות החדות והחריפות הללו מתייחסות למצב שבו כל מה שנדרש מאיתנו זה לשחרר מחבלים. רק ניתן לשער מה היו כותבים חברי הוועדה לו היו ניצבים מול הדרישות הנוכחיות הנוספות של ארגון הטרור - לסגת מאזור החיץ ולקרב שוב את המחבלים ליישובים שבהם טבחו ב- 7 באוקטובר, לשחרר נוח'בות שנטלו חלק בטבח הזה, ולהתחייב לא לחזור ללחימה באויב במשך כמה שנים.

כך או כך, בהינתן העיסוק שלהם "רק" בדרישה לשחרר מחבלים בתמורה לשחרור אנשינו, ממליצים חברי הוועדה לממשלה לא לכבול את עצמה לאמירות שלא תוכל לעמוד מאחוריהן ו"לעומת זאת, בדרך משל בלבד ולא כהמלצה, הכרזה כי לא ייפרץ מחסום של יחס סביר בין מספרי חטופינו ומספרי אלה שישוחררו על מנת לשחררם, יכולה להיות הכרזה בעלת משמעות מעשית חשובה". איפה אנחנו ואיפה זה, כשברחובות, בכנסת, ומעל דפי העיתונים עומדת הממשלה מול הדרישה לשלם "כל מחיר".

חברי הוועדה מציעים לשקול, כאפשרות, "כהמחשה בלבד", "קישור חזק ביותר בין הצורה בה מתייחסים החוטפים לחטופים ובין תנאי העסקה. תנאי עסקה צריכים להיות טובים יותר לאלה המוכנים לשגר סימני חיים מן החטופים ולעמוד בתנאי המשפט הבינלאומי, הכוללים מתן אפשרות להיפגש עם החטופים". הפוך לגמרי מכל מה שאנחנו עושים היום, כאשר ככל שחמאס מרעיב יותר ומתעלל יותר באנשינו, כך עולה הדרישה לשלם לו יותר.

ומה לגבי ההחלטה להפסיק את המלחמה, גם כאשר החטופים לא שבו הביתה? "אנחנו מקבלים כסבירה את עמדתו של ראש הממשלה, שלפיה - עם כל הכאב - המחויבות לפעול להשבת החטופים, מרכזית ועמוקה ככל שתהיה, לא הצדיקה את סיכונם המתמשך של חיילים אחרים או אזרחים, בלי הגבלת זמן, ובלי סיכוי סביר שהדבר אכן היה מסייע".

לסיכום הדו"ח, מסבירים חברי הוועדה שהם מצאו במלחמה "חולשות מבניות" במספר נושאים, ונוכח ממצאיהם הם מצרפים שורת המלצות. המלצה מספר 5 היא הרלוונטית לענייננו: "דרוש לפתח אסטרטגיה כוללת וארוכת-טווח להתמודדות עם חטיפות שתצמצם את התמריץ לביצוען". מלחמת לבנון השנייה, הם מסבירים, החלה בגלל מתקפה של חיזבאללה שבה נהרגו חיילים ונחטפו חיילים, חטיפה שאירעה זמן קצר אחרי חטיפתו של גלעד שליט לעזה. "המדיניות ארוכת-השנים של ישראל לפיה לאחר משא ומתן ארוך ניתנת תמורה גדולה מאד עבור החזרת חטופים ושבויים, כולל גוויות, מעודדת חטיפות נוספות. טעמים ערכיים, חברתיים ורגשיים תרמו לדפוסי התגובה של ישראל לחטיפות".

ומה מציעה הוועדה? "למרות הקושי הרגשי והערכי, אנו ממליצים שלא לפעול לפי דפוסי העבר, המחלישים את ישראל ומגבירים את סכנת החטיפות. היערכות אסטרטגית כוללת, שתופעל בהתמדה ובנחישות, תצמצם לדעתנו את חשש החטיפות ואת סבלם של החטופים ומשפחותיהם".

לא ברור כיצד ניתן, ביד אחת, לדרוש בקול גדול את הקמתה של ועדת חקירה בטענה שבלעדיה אנחנו עלולים לחזור על הטעויות הרות האסון מהעבר, וממש במקביל, ביד השנייה, להילחם ברחובות, בכנסת ובתקשורת כדי להכריח את הממשלה לפעול באופן הפוך מההמלצות של ועדה שהסבירה איך להימנע מחזרה על טעויות הרות אסון כאלה.

ולא מדובר רק בוועדת וינוגרד. אותו סיפור בדיוק עברנו עם המלצות ועדת שמגר, אותה ועדה ציבורית חשובה שהוקמה על ידי שר הבטחון אהוד ברק ב- 2008 במטרה לקבוע עקרונות לניהול מו"מ לפדיון שבויים, חטופים ונעדרים. הוועדה הזו באה לעולם מתוך הבנה שאופן הפעולה של ממשלות ישראל מול אירועי חטיפה, כולל זה בלבנון שעליו כתבה ועדת וינוגרד, מסכן את ביטחוננו ודורש תיקון. מסקנות הוועדה נותרו חסויות באופן רשמי, אבל כמה מהן דלפו החוצה ופורסמו.

כך, למשל, פורסמה ההמלצה של הוועדה על "תעריף" נמוך לשחרור - חייל חטוף תמורת מספר אסירים בודד, ושחרור גופה או אסיר בודד עבור גופה - כשבמלחמה הזו פעלנו הפוך לגמרי. כך הומלץ לנתק בין משפחות השבויים לבין הדרג המדיני של מקבלי ההחלטות על מנת למנוע לחץ בלתי ראוי, כשבמלחמה הזו נזפה העיתונות בכל נבחר ציבור שלא נפגש מספיק עם בני משפחות החטופים. כך גם פורסם דירוג של חשיבות הנלקחים בשבי, כאשר במקום הגבוה ביותר הציבה ועדת שמגר חיילים שנפלו בשבי בפעילות מבצעית, ורק אחריהם ישראלים שנפלו בשבי בעקבות פעילות טרור.

ההמלצות החשובות הללו של ועדת שמגר לא התקבלו רשמית מעולם, אבל כדי להבין כמה הן נלקחו ברצינות נספר שחבר הכנסת יאיר לפיד, מי שדורש עכשיו לשלם מחירים מופקעים תמורת עסקה, הפך אותן להצעת חוק וביקש לאשר אותן בכנסת. לפיד קידם חקיקה שתקבע שבמקרה של חטיפה, "מחבל אחד ישוחרר תמורת חטוף אחד בלבד, לא יתבצע שחרור מחבלים חיים תמורת גופות, וארגון הטרור יבחר את המחבלים לשחרור מתוך רשימה סגורה שתקבע הממשלה".

היו לו, ליאיר לפיד ההוא, של לפני שנים ספורות, הסברים משכנעים. "שחרור של מחבלים רבים תמורת מספר מועט של חיילים או גופות חיילים מייצר תמריץ לחטיפת חיילים לצורכי מיקוח ומחזיר מחבלים מסוכנים לשורות ארגוני הטרור. כמו כן, יש כאן פגיעה בהתרעה כלפי מפגעים פוטנציאליים אשר מבינים שמשפחתם תזכה לסיוע כספי והם יזכו לתהילה ושחרור בעסקה הבאה. המדיניות הנוכחית אף מהווה סוג מסוים של תמריץ מוחלש למחבלים, כמו אומרת להם: בסוף לא תמצו את עונשכם ונביא לשחרורכם המוקדם".

אז מה קורה פה? איך זה שוועדות רציניות ישבו ובדקו וחשבו והמליצו והסבירו עד כמה פגענו בביטחוננו ובביטחון אזרחינו במדיניות שנקטנו בעבר, וברגע האמת הצליחו קמפיינים תקשורתיים לגרור את כולנו לעשות את אותן טעויות קשות שוב. ולא זו אף זו, הקמפיינים הללו הצליחו עד כדי כך שמי שלא מיישר איתם קו, ומי שמבקש לפעול כפי שהמליצה ועדת שמגר וכפי שהמליצה ועדת וינוגרד וכפי שביקש יאיר לפיד, מוצג כמטורף אוכל מוות. וכאמור, כל זה כשהוועדות הללו עסקו בדרישה טרוריסטית לשחרור מחבלים בלבד, ואפילו לא הביאו בחשבון את מה שדורש חמאס כיום מעבר לשחרור הסיטוני הזה - נסיגה ישראלית, הותרתו בשטח על נשקו, התחייבות לא לתקוף אותו בשנים הקרובות ועוד.

אפשר לטעון כל טענה שהיא מול מסקנות הוועדות הללו. אפשר להסביר שהמקרים אינם דומים, שהמציאות אחרת, או כל הסבר אחר שימצא מישהו להעלות. אבל הסיטואציה שבה מי דבק במסקנות הוועדות הללו - מוצג כמטורף, ומי שפועל בדרך שמסכנותיה הזהירו - מוצג כהגיוני, מלמדת עד כמה כל השיח הישראלי איננו אלא פרי הצלחתו של קמפיין תקשורתי חסר עכבות.