כשהיה רק בן 16 ואחרי ותק בעבודה של שישה חודשים בלבד, קיבל אהרון שבח ממקום העבודה שלו כלי רכב. השנה היתה 1950, משכן הכנסת עבר אז מתל אביב לירושלים והנער הצעיר שהתקבל לעבוד כנער השליחויות של בית הנבחרים, קיבל ממזכירות הכנסת זוג אופניים לצורך ביצוע משימותיו. בחצי השנה הראשונה עוד התנייד עם האופניים הפרטיים שלו. האופניים שאיתם עשה את השליחויות עוד יזמנו לו בשנים שיבואו מספר הרפתקאות בעבודתו.
שבח, תושב ירושלים, בן 90, הוא העובד הצעיר ביותר שהועסק אי פעם בכנסת, והוא גם מחזיק בשיא - העובד עם הכי הרבה שנות ותק במשכן. השבוע, עם חנוכת מוזיאון הכנסת בבית פרומין, חזר אהרון לרגעים דרמטיים משנותיו הראשונות של בית הנבחרים ובמבט של יותר משבעים שנים לאחור הוא נזכר באירועים מראשית ימי הכנסת, רגעים שעיצבו את פניה של המדינה שרק קמה.
לעבודה הוא הגיע בדרך מקרה; "הגעתי ללשכת התעסוקה דרך 'הנוער העובד' והציעו לי לעבוד במקום הכי נחשב, הכנסת, ואני? אני בכלל לא הבנתי אז מה זה הכנסת", הוא מספר. ביומו הראשון לעבודה הוא הגיע עם זוג האופניים הפרטי שלו וכאמור, אחרי חצי שנה קיבל אופניים מהכנסת לצורך עבודתו. עשרות שנים לפני העידן הדיגיטלי, שבו מסרים עוברים במהירות, בשנים ההן תפקידו של "נער שליחויות" היה משמעותי; תפקידו היה להעביר מסרים, חבילות או פריטים אחרים, תוך עמידה בלוחות זמנים שהוקצו להם.
באותה עבודה עסק באותן שנים גם הנער אלי עמיר, עבור משרד ראש הממשלה. בספרו "נער האופניים" מתאר עמיר את העבודה במשרדו של דוד בן גוריון ואת המפגשים שלו עם ראשי המדינה. גם שבח בעבודתו בכנסת, פגש אישים חשובים והיה עד לאירועים גדולים. כך, לדוגמא, הוא נזכר בערב הדרמטי שבו הסתערו מפגינים על הכנסת.
באותו יום חורפי, 7 בינואר 1952, החלה הכנסת לדון בהסכם השילומים עם גרמניה. עבור רבים מאזרחי ישראל והעם היהודי, היה זה צעד בלתי אפשרי. ההסכם בין המדינות נחתם פחות משבע שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, כשרבים מתושבי המדינה הצעירה חוו על בשרם את זוועות השואה ואיבדו את יקיריהם, וכשגרמניה הייתה מוחרמת ומצורעת מבחינת יהודי העולם וישראל. מפלגות האופוזיציה מימין ומשמאל, חרות ומפ"ם, התנגדו בנחרצות לכל הסכם עם גרמניה. בכיכר ציון בירושלים נערכה הפגנה ובה קרא מנחם בגין, שעמד בראש חרות, כי המלחמה נגד ההסכם "תהיה לחיים או למוות". מאות מפגינים החלו לצעוד לעבר בניין הכנסת וכשהגיעו אליו, השליכו אבנים וניפצו את חלונות בית הנבחרים. המשטרה לא הייתה ערוכה לאירוע אלים כל כך. עימות קשה התפתח בין השוטרים למפגינים. אדי הגז המדמיע חדרו לאולם המליאה, חבר כנסת נפגע בראשו, מאות שוטרים ומפגינים נפצעו ו-250 בני אדם נעצרו.
שבח מתאר את אותו ערב סוער: "בגין נאם בכיכר ציון והרוחות התחילו להתלהט בבניין, היה רעש גדול. זורקים אבנים ושוברים שמשות, הופכים ניידת מחוץ לבניין ואני רק ילד, מתגנב בין המפגינים לתוך הכנסת. הצבא הגיע ופיזר את המפגינים", הוא מתאר.
לא פעם היה נשלח שבח כשבידיו מכתבים מסווגים עם חותמת "סודי ביותר". אבל לא רק מסמכים מסווגים הוא העביר; "עשיתי כל מה שביקשו ממני", העיד שבח ותיאר מקרה שבו התבקש להפקיד צ'ק של מיליונים בבנק: "קדיש לוז, שהיה יושב ראש הכנסת בשנות ה-60' שאל אותי - 'האם החזקת פעם ביד צ'ק של שני מיליון לירות?'. הוא התכוון לצ'ק שנתן הנדבן ג'יימס ארמנד דה-רוטשילד להקמת משכן הכנסת החדש. עם הצ'ק הזה ניגשתי לבנק לאומי והפקדתי בחשבון של ועדת הביצוע לבניין הכנסת החדש. אבל בשל בעיה של מורשי חתימה בחשבון, שכבר הלכו לעולמם, אי אפשר היה להוציא את הכספים מהחשבון. רק אחרי כמה סידורים והעברתם לחשבון חדש, ההליך התאפשר", סיפר.
לצד אותה הפקדת מיליונים הוא גם זוכר מקרה על כספים שהצליח דווקא לפדות בקלות, אבל הדרך שעבר היתה יוצאת דופן. באותם ימים קיבלו העובדים וחברי הכנסת את משכורתם בצ'ק. "הגזבר היה אוסף את כל הצ'קים ובסוף נותן לי את החבילה לתוך ילקוט כמו של בית ספר ושולח אותי לבנק, לפדות ולהביא את המזומנים. לחברי הכנסת היו מחלקים את הכסף במזומן בכנסת, כי הם היו מפונקים מכדי ללכת 'לבזבז' את זמנם בבנק". הוא מספר על אחד מאותם ימים של חלוקת המשכורת: "קיבלתי את הכסף המזומן בבנק ועשיתי דרכי חזרה אל הכנסת. בכיכר ציון עמדה ניידת משטרה עם שוטר שבדק רישיונות לאופניים ולי לא היה רישיון לאופניים של הכנסת. אמרתי לשוטר שאני עובד בכנסת, פתחתי את התיק והוא נבהל כשראה את ערימת השטרות. מיד הוא אמר לי תעלה עם האופניים ועם התיק לניידת ולקח אותי עד לכנסת.
כשהגענו, השוטר נתן שם צעקות על האחראי- 'איך אתם שולחים ילד עם כל כך הרבה כסף באמצע העיר? איך אתם עושים דבר כזה?', מהיום והלאה רק עם מונית הלוך וחזור'. ומאז השתדרגתי ביום חלוקת המשכורות".
האופניים שסיבכו אותו בגלל שלא היה להם הרישיון הנדרש עבורם באותם ימים, גם הסבו לו עוגמת נפש נוספת: "ביקשתי שיקנו לי מנעול לאופניים והם לא רצו. בסוף גנבו לי את האופניים והורידו לי את הכסף מהמשכורת. הכנסת עוד חייבת לי את הכסף על האופניים שגנבו לי", אמר בחיוך.
שנות עבודתו של שבח היו מלאות בחוויות ורגעים שמשלבים את סיפורו האישי עם סיפורה של המדינה. בין השאר הוא זוכר היטב את ההכנות למסע ההלוויה של יוסף שפרינצק, יושב הראש הראשון של הכנסת, שמת ב-1959: "לא ישנתי 80 שעות בגלל כל ההכנות. זאת הייתה הפעם הראשונה שעשו 'מבצע חבצלת', שזה הלוויה ממלכתית, והיה צריך לתרגל את זה. מועד ההלוויה נקבע ליום שישי לפני הצהריים, והגיעו אליה חצי מיליון איש", סיפר.
הוא שומר אלבומי תמונות מאותן שנים של עבודה בכנסת. הוא שולף תמונה מאחד האלבומים שברשותו: זאת תמונה משנת 1951 ורואים בה את עובדי הכנסת; מהמזכיר רוזטי ועד למזכירו האישי של שפרינצק. הוא מזכיר גם את מנחם אילון, שבהמשך התמנה לשופט בית המשפט העליון: "אני הכרתי אותו בתור מנהל ועדת הכספים. הוא האבא של מוטי אלון ובני אלון. באותה תמונה הוא מצביע גם על דמויות נוספות: "פה למשל זאת מישהי שהיתה כתבנית, היום אנחנו מכירים אותה בתור אימא של הסופר דוד גרוסמן. פה יושבת גברת אחת שקוראים לה בלהה מיכאלי, היא אמא של רבקה מיכאלי, גם היא עבדה בכנסת בשנה הראשונה של הכנסת בירושלים".
כיום מתגורר שבח עם רעייתו עדנה בשכונת דניה בירושלים ומסתכל בסיפוק על 50 שנותיו בכנסת (או 65, אם סופרים גם את שנות עבודתו בוועדת הבחירות המרכזית), כשהוא חובק כבר 10 נכדים ושישה נינים.
"עובדי המשכן הם חלק בלתי-נפרד מההיסטוריה שלו", אמר יו"ר הכנסת אמיר אוחנה. "לקט חוויותיו של שבח, העובד הצעיר ביותר שבמרוצת השנים הפך לעובד בעל הוותק הארוך ביותר בכנסת, הם זווית ייחודית על תקופות שלא יחזרו ובכוחן ללמד אותנו איך המשכן נתפס דרך עיני העובדים, כיצד התפתח עם הזמן ועל הדרך להעלות חיוך לא אחת. בשם הכנסת, אני מבקש להודות לשבח על שליחותו ותרומתו ארוכות השנים לבית העם שממשיכות כעת עם המוזיאון של המדינה".