בישראל מושלת ממשלה שמפירה את החוק. ממשלה שלא מקיימת את צו בג"ץ. ממשלה שדורסת את בית המשפט. מדובר בעובדה. היא כמעט מובנת מאליה, אבל הגיע הזמן להגיד אותה בקול רם ובמפורש. מדינת ישראל הוקמה ונבנתה על ערכי יסוד ועקרונות מכוננים. אחד החשובים שבהם הוא שלטון החוק, עליונות המשפט וקיום צווי בתי המשפט. הממשלה הזו, לראשונה אי פעם, דורסת את בית המשפט ומבזה את צו בג"ץ. זה הופך אותה, לפחות בעיניי, לממשלה לא לגיטימית. ממשלה שאין להוראותיה, החלטותיה וקביעותיה נפקות כלשהי. ממשלת סרק.
ממשלה שלא מכירה בנשיא בית המשפט העליון וביועצת המשפטית לממשלה היא ממשלה שאנחנו, האזרחים, לא צריכים להכיר בה. כששר המשפטים המכהן מצפצף על צו ביניים של בג"ץ שקובע שהיועצת המשפטית לממשלה לא הודחה, שר המשפטים הוא עבריין ומי שצריך להיות מורחק מלשכתו או מעמדת השפעה והחלטה כלשהי.
זה אותו שר המשפטים שהודיע לבג"ץ, בכתב, שהוא לא הצליח למצוא רוב להדחת היועצת על פי תהליך ההדחה הקבוע שנקבע על ידי ממשלת בנימין נתניהו. מכיוון שלא היה לו רוב, הוא שינה את הכללים. מובן שבג"ץ בלם את זה, לפחות בינתיים. אז השר מתעלם מצו בג"ץ.
חשוב לציין שצו הביניים הוצא על ידי המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט נעם סולברג, איש ימין, מתנחל דתי ושופט ראוי. סולברג, התקווה הלבנה הגדולה של האגף השמרני בעולם המשפט הישראלי, טועם לאחרונה גם הוא את נחת זרועה של מכונת הרעל. בקצב הזה, בקרוב הם לא יכירו גם בו.
אותו דפוס פעולה של שינוי הכללים תוך כדי משחק, רק כי אי אפשר לעמוד בהם, חל על נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית. למה הם לא מכירים בו? כי לא היה להם רוב בוועדת המינויים לבחירת נשיא אחר. מכיוון שלא היה רוב, השר החליט פשוט לא לבחור נשיא. בית המשפט כפה עליו את כינוס הוועדה. הוא התעלם גם מזה. אז הוועדה כונסה בלעדיו ובחרה את עמית. מאז הוא לא מכיר ביצחק עמית כנשיא העליון. למה? כי ככה הוא החליט. וגם זו סיבה מספיק טובה להרחיק את השר יריב לוין מעמדת השפעה כלשהי. לצמיתות.
יריב לוין לא לבד. שר התקשורת שלמה קרעי מבזה אף הוא, בקביעות, צווים של בית המשפט. גם קרעי לא מכיר בנשיא העליון, או ביועצת המשפטית לממשלה, ועושה דין לעצמו. הדין היחיד שצריך להיעשות כאן הוא הרחקתו מהחיים הציבוריים אל מרחבי הגימטרייה שמהם הגיח לחיינו.
הרשימה הזו ארוכה וקלונה רב. השורה התחתונה שלה פשוטה ודרמטית: ממשלה שלא מקיימת את צווי בית המשפט העליון ודורסת ברגל גסה את מערכת המשפט, תוך שהיא מנסה פעם אחר פעם לפגוע בעצמאות המשפט ולהשתלט על הרשות העצמאית האחרונה בישראל, היא ממשלה לא לגיטימית. עם הממשלה הזו צריך להתמודד באותם כלים שבהם היא משתמשת להחרבת המדינה. צריך להפסיק לציית לה, להפסיק למלא את קביעותיה והחלטותיה, להפסיק לראות בה מקור לסמכות כלשהי. אם הם לא מכירים בנשיא בית המשפט העליון וביועצת המשפטית לממשלה, אין סיבה שאנחנו נכיר בהם. ככה פשוט. זו הדרך שהם המציאו והיא היחידה שהם יבינו.
לא רק במערכת שלטון החוק הם מתנקשים. הממשלה הזו היא קבלן ההריסות היעיל ביותר שהיה כאן. זה התחיל מזמן, עם המשטרה, סביב חקירות נתניהו, התפשט לפרקליטות, טיפס למערכת המשפט, אבל הכה שורשים גם בזירות אחרות: צה"ל, שב"כ, אמ"ן. מערכת הביטחון כולה הייתה למשיסה תחת ממטרת הרעל הביביסטית.
הם הצליחו להיפטר מהרמטכ"ל הקודם, רב־אלוף הרצי הלוי, כי בשלב מסוים הוא החל להתעקש על שיגור צווי הגיוס לחרדים המשתמטים (כדי לקיים את צו בג"ץ). הם הצליחו להיפטר מראש שב"כ הקודם רונן בר, כי העז לאשר את קיומה של חקירת קטארגייט, שהיא לבדה, מהדברים שאנחנו יודעים בוודאות עד עכשיו, הייתה צריכה להביא להפלת הממשלה וגירוש כל מרכיביה אל מחוץ לשביל החלב, עד הודעה חדשה.
הם נפטרים מכל מי שלא בא להם טוב בעיניים, מנסים לסגור, או להשתלט על כל כלי תקשורת שלא מתיישר עם ליין השאלות הקשות במסיבות העיתונאים של המנהיג כפי שמנסח מוטי קסטל, עוברים בין כל הרגולטורים ושומרי הסף ומשתלטים גם עליהם, בואכה הדיקטטורה. על כל אזרח ישראלי שומר חוק וצדק, שוחר דמוקרטיה וסדרי שלטון, מוטלת החובה למנוע זאת מהם. במחאות, בהפגנות, ועכשיו גם באי הכרה בעצם סמכותה של הממשלה הזו להמשיך להתעלל במדינה שאותה חטפה. בלי שום ביטוי של אלימות, כמובן.
בין יפו לירושלים
"תמונות יפואיות" הוא שמה של סדרת ספרים פרי עטו המופלא של מנחם תלמי, המבוססת על טוריו הקבועים שפורסמו ב"מעריב". דורות גדלו על הטורים ועל הסדרה, שהפכה גם לסרט קולנוע בשנה שעברה. תלמי כתב על "ג'מעת יפו", חבורת עבריינים קטנים המתנהלים בסמטאות יפו העתיקה. הדמויות שברא היו ציוריות ואותנטיות, מתנהלות בשולי החיים, בצד הלא נכון של החוק, בתוך קטטה אינסופית בין שוטרים לגנבים לשיכורים ולסתם יפואים.
עלילותיהם של גיבורי הספר מתוארות במכחול דק, צבעוני ותוסס. תלמי המציא שפה ייחודית וברא את החצר האחורית של ישראל השנייה והשלישית ביד אומן. שם, בין ג'בליה לכיכר השעון, בין השטח הגדול לחוף עלייה, בין "הקפה של היווני" ל"מדרכה של ג'מילי", מתקיימים חיים שבהם הגורלות תלויים בגודל האגרוף, קוטר האקדח ולהב הסכין.
חברי הג'מעה של יפו לא היו כפופים לחוק כלשהו, למעט חוק הרחוב ובעלי הזרוע. לדמויות היו כינויים כמו "הקפיץ", "הטורקי", "הדוחף" ו"הזורק החוצה". ועדיין, למרות הסביבה האלימה וחסרת הרחמים, ניתן היה למצוא שם, בין הסמטאות והשורות, גם לא מעט חמלה, אנושיות, רגעים קטנים של רוך ויופי.
ממשלת ישראל של 2025, 40 שנה אחרי צאתו לאור של הספר האחרון בסדרה, מתנהלת באופן דומה. חוקי הג'ונגל, כל דאלים גבר, איש הישר בעיניו יעשה וכל המרבה לטנף, לגדף, לחרף ולבלף, הרי זה משובח. ההבדל הבולט בין אז להיום הוא שבקרב שרי הכנופיה שחטפה את המדינה קשה לזהות את רגעי החמלה, הרוך או האנושיות. הם נראים כעדר של מתים־מהלכים חסרי תכונות. הם רובוטים מתוכנתים, ממושמעים וצייתנים. יש להם מטרה והם לא יוותרו עליה.
הם לא יירגעו עד שלא תישאר כאן אבן על אבן. הם לא מתפרנסים מפשעים קטנים בסמטאות צדדיות, אלא מפשעים גדולים במסדרונות השלטון. הם לא עברייני שוליים, הם פושעי צמרת. הם לא יגבו פרוטקשן מהירקן והסנדלר בשכונה, אלא יעדיפו שלמונים מקטאר. הם לא ישברו בקבוק וינסו לתחוב אותו לתוך בטנו של עבריין אחר במהלך קטטת שיכורים. הם ימיתו את היריב בדרך מתוחכמת יותר, בלי להסתכל לו בעיניים. במקום בקבוק שבור, יש להם מכונת רעל. או שהם פשוט יחליפו את המנעול במשרדו, מאחורי גבו.
כוכבי העונה הנוכחית של הסדרה הם יריב "המנעולן" לוין. עד לא מזמן הוא היה מוכר לבאי השכונה בשם "הדחליל הרעיל", אבל פרשת החלפת המנעול בלשכת היועצת המשפטית לממשלה הדביקה לו את הכינוי החדש. בעורפו נושף ישראל "שערי הגיהינום" כ"ץ. אף אחד בשכונה לא האמין שהברנש האפרפר והפתטי הנ"ל יגיע אי פעם ללשכת שר הביטחון, אבל הוא הצליח להידחס לתוכה מתחת לרדאר, ואין שום סיכוי לחלץ אותו משם. ובכל זאת, כדי להוכיח את עצמו, הוא פיתח שיטה חדשה להתעללות ברמטכ"לים. מקורביו טוענים שזו שיטה שעוד תילמד באקדמיות הצבאיות ברחבי העולם.
תפקידים מרכזיים נוספים שמורים לאיתמר "הופך הדוכנים" בן גביר, בצלאל "המאיים" סמוטריץ', אריה "הבוכה" דרעי, יצחק "לואי ויטון" גולדקנופף, משה "הקופאי" גפני ואחרים. הרעיון המסדר של העלילה בגרסה הנוכחית של "תמונות יפואיות" הוא כאוס. אין חוקים, אין כללים, אין קווים אדומים, יש רק כאוס ועוד כאוס, כל המרבה הרי זה משובח, או מגוחך.
מכיוון שכאוס ראוי לשמו מצריך סד"כ משמעותי של בריוני קשקשת ובטלני ביבים שאמורים ללבות את המהומה ולהקדיח ככל האפשר את הקדירה, אנחנו נחשפים גם לטיפוסים כמו דודי "הזורק החוצה" אמסלם, גדעון "צנון בגרון" סער, גלית "הצועקת" דיסטל, טלי "הצורחת" גוטליב ומאי "היורקת" גולן. כדי לפרנס עוד כמה סייעני אפסיים וזריזי רגליים, יש לנו את שלמה "המגדף" קרעי, מירי "יהלומים" רגב, עמיחי "פצצת אטום" אליהו, אורית "קודם כל חג שמח" סטרוק, יואב "המקשקש" קיש ואחרים.
מי מנהל את כל זה? ההוא שמעטים רשאים להגיד את שמו. מלך הג'ונגל, בורא המהומה, בן האנוש היחיד שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מתפלל בשמו, הלא הוא בנימין "ארנק ריק" נתניהו. בפמלייתו מכהנים גם יאיר "הגולה המדומה" נתניהו והגברת בכבודה ובעצמה, הרעיה המלכותית שאין מעליה כלום, שרה "פוטושופ" נתניהו. ההיררכיה שם קצת מוזרה. פעמים רבות הפמליה מנהלת את המנהל, אבל מי סופר. מדי פעם הוא מצליח לעשות משהו בכוחות עצמו, ואחר כך חוטף ("אמרתי לבעלי לא למנות את זמיר!").
התרגלנו. רק אירועי הימים האחרונים יכולים היו לייצר, בימים שבהם שלטה כאן שפיות כלשהי, אין־ספור משברי ענק. שר משפטים שמחליף מנעול בלשכתה של היועצת המשפטית; שר ביטחון שמשפיל רמטכ"ל; ראש ממשלה שנשאל מה היה הרגע המרגש ביותר עבורו במהלך המלחמה הנוראה שניטשת כאן שנתיים ועונה "המפגש עם רעייתי"; ראש ממשלה שנשאל על דבריו המצולמים והמוקלטים של שותפו הבכיר, שקורא לתלמידי ישיבה להמשיך להשתמט ולא לתרום "חלילה וחס", וטוען שהם לא נאמרו. גם אם בעוד שבועיים יתברר ששר המשפטים החליף באישון ליל את המנעולים באולם בו מתנהל משפט נתניהו, אף אחד לא ייפול מהכסא. מתרגלים.
כוורת חוזרת
מעל כל זה מרחפת הקלות הבלתי נסבלת של טינוף הרמטכ"לים וראשי זרועות הביטחון. עד הפצעתו של בנימין נתניהו בחיי האומה, היה כאן כלל ברזל ידוע ויציב: לפוליטיקאי לא כדאי להיכנס לעימות פומבי עם הרמטכ"ל. זה אירוע שאי אפשר לצאת ממנו טוב. זה היה הגיוני. ישראל קמה בסערת מלחמה ובמסגרת אחד הניסים המופלאים ביותר שידע המין האנושי. לא, אני לא מגזים. ישראל היא מדינה שחיה על חרבה. אולי המדינה היחידה שאם צבאה יפורק או ייעלם יום אחד, היא תושמד ביום שאחריו.
הישראלים אוהבים את הצבא שלהם, אוהבים את הלוחמים, אוהבים את הקצינים, ומעל כולם אוהבים את הרמטכ"ל. כך היה תמיד.נתניהו שבר את הכלל הזה לרסיסים. הוא נכנס לעימות קשה כבר עם הרמטכ"ל הראשון שלו, אמנון ליפקין־שחק. זה עלה לו ביוקר. ליפקין־שחק פרש, הקים את "מפלגת המרכז", צירף אליה את יצחק מרדכי, שר הביטחון של נתניהו, וסייע בעקיפין לניצחונו של אהוד ברק בבחירות 1999. אבל זה היה רק הפרומו. רשימת הרמטכ"לים שעבדו תחת נתניהו מאז חזר לשלטון ב־2009 כוללת את גבי אשכנזי, בני גנץ, גדי איזנקוט, אביב כוכבי, הרצי הלוי ואייל זמיר. עם מי מהם זה נגמר טוב, יחסית? רק עם כוכבי.
תשמעו סיפור: השבוע הופיע באחד מערוצי הביביסטים מבזק בזו הלשון: "ברדוגו חושף: לאור התנהלותו של הרמטכ"ל, ייתכן ומישהו אחר ינהל את המערכה הקרובה בעזה". בום. זמן קצר קודם לכן ניסח מישהו הודעת וואטסאפ ארוכה ומנומקת ושיגר אותה לנתניהו עצמו ולכמה ממקורביו. אני מנחש שברדוגו היה אחד מהם, או שקיבל את ההודעה בעקיפין מאחד מהם.
אני מביא את ההודעה בשינויי ניסוח קלים: "היי ביבי, בהמשך למסרונים האחרונים ששלחתי שבהם קבעתי כי אייל זמיר חייב ללכת בגלל השינוי הדרמטי שחל בעמדתו ביחס למה שאמר טרם מינויו לרמטכ"ל בכל הקשור לכיבוש עזה, ולאור ההתנהלות הקלוקלת שלו מול הממונה עליו שר הביטחון, ולאור הפרסומים על ה'כוורת' שלו שבה מככבים כל מובילי קפלן הידועים לשמצה, אני חושש שאייל זמיר לא יוכל להוביל את המערכה בעזה. אם בלתי אפשרי לפטר אותו כרגע, אני מציע לך לעשות מה שנעשה במלחמת יום הכיפורים ומציע למנות את האלוף אורי גורדין, שמסיים עכשיו את תפקידו כמפקד פיקוד הצפון, לתפקיד 'מפקד חזית עזה'. גורדין הוכיח את עצמו בגדול במלחמה בלבנון ובסוריה. בניגוד לאחרים הוא הוכיח שהוא אכן כפוף לך ולממשלה ואינו פוליטיקאי, אני מכיר אותו מצוין ועוקב אחר תפקודו ומציע לעשות את ההחלפה הזו בהקדם האפשרי, יפה שעה אחת קודם. תומך ומחבק".
כותב הוואטסאפ הזה הוא יהודי מבוגר, עתיר זכויות ועלילות, שמכיר מקרוב את ביבי עצמו. הוא מכיר גם את האלוף אורי גורדין. מיותר לציין שההודעה שוגרה ללא תיאום כלשהו עם גורדין, שאני מעריך שלא ידע עליה עד רגע זה.
בבדיקה שערכתי מתברר שהאיש אינו בקו הבריאות, מצבו הנפשי מעורער והוא מוגדר כעת כ"מתמודד נפש" בגלל נסיבות מורכבות. לפיכך אני גונז את שמו או כל פרט מזהה אחר. העובדה שהודעה שמשוגרת ממאן דהוא לסביבתו הקרובה של נתניהו יכולה להפוך ל"חשיפה" פרשנית של עסקן פוליטי המתפקד גם כיועץ בכיר לאותו נתניהו וגורר אחריו מקבץ בלתי אפשרי של קופות שרצים שעוקצות זו את זו, מעידה על המקום שאליו הגענו.
כאמור, אני לא יודע אם ברדוגו קיבל את המסרון או רק רמז המבוסס עליו והפך את זה מיד לפרשנות משודרת. אבל במציאות שבה היועצים הבכירים והקרובים ביותר לראש הממשלה עובדים במקביל גם עבור ממשלת קטאר, המממנת והפטרונית הגדולה ביותר של חמאס, תוך כדי מלחמה נגד אותו חמאס, מייצרת מציאות מופלאה שבה ברדוגו נראה פתאום לגיטימי.
לגבי ה"כוורת". במקרה הזה אין לי מושג איך נולד הפייק, אבל אין מגוחך ממנו. תפקיד הרמטכ"ל הוא התפקיד הבודד ביותר בישראל. לראש הממשלה יש קבינט, יש יועצים, יש ממשלה. הם מקבלים החלטות ודורשים מצה"ל לבצע. הרמטכ"ל צריך לתרגם את הוראות הממשלה לפקודות ופעולות בשטח. הוא צריך להחליט על דרך הפעולה והוא שולח אנשים למותם האפשרי כמעט כל יום.
לכל הרמטכ"לים בהיסטוריה של ישראל היו קבוצות ייעוץ מאולתרות. בדרך כלל יש שם חברים לנשק קרובים, רמטכ"לים קודמים, אלופים וראשי זרועות מוערכים ורבי־ניסיון, לפעמים גם גורמים נוספים. אין נוהג קבוע, אין פקודה ספציפית, זו התנהלות אישית. לפני פעולה דרמטית או לקיחת סיכון משמעותי רמטכ"ל יכול לזמן לשיחה מישהו בעל ניסיון במקרים דומים, או אדם כלשהו שהוא מעריך את דעתו ויכולותיו.
ה"כוורת" של אייל זמיר, כפי שפורסמה, לא הייתה ולא נבראה. מדובר ברשימה שמישהו כתב באמצעות רוק, שנועד להימרח על פרצופו של ראש המטה הכללי. הרמטכ"ל לא פגש את ישראל זיו מאז מינויו, עם אבי בניהו הוא נפגש פעם אחת בהקשר דוברותי לפני זמן רב, גבי אשכנזי לא חבר בשום כוורת, מתן דנסקר מסייע בכתיבה תוך כדי שירות מילואים ממושך. בקיצור, פייק.
מה שמעליב במיוחד הוא הרמה. בואו ניקח לדוגמה את גבי אשכנזי. אם הוא שייך לכוורת כלשהי, הרי זו הכוורת של בנימין נתניהו. ראש הממשלה נועץ באשכנזי יותר - לדעתי הרבה יותר - מפעם אחת מאז 7 באוקטובר. אשכנזי היה בין אלה שהרגיעו את נתניהו הנסער וההמום אחרי 7 באוקטובר. בכוורת של נתניהו כיהנו אז גם האלוף יצחק בריק, שהשביע אותו, לאורך שתיים או שלוש פגישות, לא להעז לבצע תמרון בעזה. את הדעה הזו חיזק גם עופר וינטר, שזומן אף הוא לנתניהו ועצתו הייתה לא להכניס את צה"ל קרקעית לעזה.
כדי להתגבר על הדבש שניגר מהכוורת הזו, הגיע אשכנזי. אם אני מעריך נכון, גדי איזנקוט, שישב כבר בקבינט המצומצם, העלה את הרעיון בפני נתניהו. הרי אשכנזי היה הרמטכ"ל האחרון שהעז לבצע תמרון משמעותי בעזה. זה היה אצל אהוד אולמרט. בתקופת נתניהו, זה לא קרה. למה? כי נתניהו לא רצה להיכנס לעזה. היום הוא בטח יאשים את הרמטכ"לים, אבל גם זה לא מרגש אף אחד.
אשכנזי אכן הרגיע את נתניהו. מאז הם קיימו כמה שיחות. אז לנתניהו יש כוורת סודית עם גבי אשכנזי? ברור שלא. זכותו של ראש ממשלה, זכותו של רמטכ"ל, זכותו של כל אחד להתייעץ עם מי שהוא רואה לנכון, בהתאם לנסיבות. בסוף, לכל הכוורות, הכוורנים והקברנים האלה יש סיבה: להסיח את דעתנו מהכוורת האמיתית, הממלכתית, המדינית והפנימית של בנימין נתניהו, שעבדה במקביל עבור קטאר.
אין מקום אחר
הימים הנוכחיים גורליים. השנה הבאה תקבע לאן מועדות פניה של ישראל. זו תהיה צומת ה-T הדרמטית ביותר מאז החליט דוד בן־גוריון להתעלם מהאזהרות ולהכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. בבחירות שיתקיימו בשנה הבאה יוכרע אם ישראל תרד מהדרך שסללו מייסדיה, דרכה של מדינה יהודית, דמוקרטית וליברלית.
ישראל, כפי שנוסדה כאן לפני שנות דור, הוקמה כמגדלור לגויים, כמדינת מופת שאוחזת בידה האחת את החרב ובידה השנייה את הספר, כשמורת טבע של נאורות, קדמה וטכנולוגיה המתנשאת מעל הסביבה כולה. בצומת הקרוב נצטרך להחליט אם אנחנו יורדים מהדרך הזו לטובת הדרך המשיחית, החרדית והלאומנית, הדרך שבה החירות והקדמה יפנו את מקומן לטובת קנאות, שנאה והתרסה, הדרך שבה נסמוך פחות על מכון ויצמן ויותר על סייעתא דשמיא.
נצטרך להחליט בין אתונה לספרטה. רמז: אף אחד לא יודע היום איפה ספרטה ומה עלה בגורלה. אתונה, שהנחילה לעולם את הדמוקרטיה ואת המשחקים האולימפיים ואת סופוקלס ואפלטון ואריסטו, תיכון לנצח.
יש בינינו כאלה שמתייאשים. מרימים ידיים. יש בהם כאלה שלוקחים את המשפחה ונוטשים. חלקי לא יהיה עימם. זוהי תבוסתנות, זוהי בריחה, זהו זיהוי לקוי של המציאות והחמצה היסטורית של ההזדמנות.
לאן יש לברוח בעולם הזה? לטורונטו, שם הוחלט השבוע לא להקרין את הסרט על 7 באוקטובר (מזווית הראייה של האלוף במיל' נועם תיבון שירד דרומה להציל את משפחתו) כי "אין אישור לשימוש בסרטוני חמאס"? לאוסטרליה, שחווה עכשיו התפרצות חסרת תקדים של אנטישמיות והצטרפה השבוע למדינות המכירות במדינה פלסטינית? ליוון, שם התקיים השבוע "יום זעם" נגד ישראל? ללונדון, שם מספרים לי חבריי הישראלים שמסוכן להסתובב ברחוב עם מגן דוד על הצוואר, או לניו יורק שם עומד להיבחר לתפקיד ראש העיר מוסלמי שונא ישראל?
נכון, אני בעצמי כותב על מה שמתרחש כאן בשנים האחרונות ומשרטט את התמונה ההולכת ומשחירה. המסקנה שלי היא שצריך להילחם, לא לברוח. כי בסוף, זו המדינה היחידה שבה לא נצטרך להחביא את המגן דוד. שבה לא נצטרך לקוות שהשוטר אינו אנטישמי סמוי. שבה לא נצטרך ללחוש את העברית כדי שלא ישימו לב. ולכן צריך להילחם עליה בכל הכוח, כי נדמה לי שהזדמנות נוספת לא תהיה לנו לחיות במדינה משלנו.
בדרך אל הכפר
בתוך הכאוס הכללי, הפירוק המואץ של המערכות, הממשלה האוטואימונית שתוקפת את המערכת החיסונית הממלכתית שלנו, הטינוף הבלתי פוסק של כל מה שלא מתיישר אוטומטית עם הביביזם, בתוך כל זה יש כאן עדיין מדינה מופלאה. מצבור ייחודי של אנשים נדירים, פטריוטים, מרגשים, תורמים, משרתים, יצירתיים, נחושים, שמוכנים להמשיך לתת את כל כולם, גופם ונשמתם, כדי שהחלום הזה לא יתרסק.
אסיים את הטור הזה בשתי דוגמאות. הראשונה היא המופע "הכבש ה־16". השבוע צפיתי בו בפעם השנייה. ולא שבעתי. חששתי שההתרגשות, התרוממות הרוח והדמעות שהיו מנת חלקי בפעם הראשונה, לא יחזרו על עצמן בפעם השנייה. ובכן, הן חזרו. בעוצמה רבה אף יותר. המילים מרטיטות הנפש של יהונתן גפן, שנכתבו לפני יותר מ־45 שנה, לא איבדו את קסמן. להפך, הוא הולך ומתחזק. רביעיית האומנים המדהימה, מיהודית רביץ (שלא הופיעה שמונה שנים) דרך דויד ברוזה, יוני רכטר העצום וגידי גוב היחיד ומיוחד, נותנת את כל כולה על הבמה ומתנגשת בצימאון עצום של הקהל לעוד. כמה שיותר.
המופע הזה מייצר ערגה וגעגועים לימים אחרים, ימים שבהם האומנים היו צנועים, השירים היו קסומים, המילים נגעו בנשמה. יהונתן גפן, מהכותבים המוכשרים ביותר שידעה השפה העברית בעידן המודרני, היה שמאלן. אני מתאר לעצמי שלו איתרע מזלו לחיות עכשיו (גפן נפטר חצי שנה לפני טבח 7 באוקטובר), היו לו דברים מעצבנים מאוד להגיד. אז מה? גפן היה לוחם בצנחנים וקצין בגולני, נלחם בששת הימים (בין היתר בקרב הקשה בתל פאחר) וחי כאן בעידן שבו גם לדעות מרגיזות, או לשמאלנים, נשמרה זכות ההבעה. ולא, הם לא נחשבו לבוגדים. לא היה מי שסימן אותם ככאלה.
המילים שכתב גפן באותו ספר ילדים נשכח, שהפך אחר כך לתקליט בלתי נשכח, נשארו ויישארו כאן הרבה אחריו. מילים שנוגעות בנשמה, פשוטות ומורכבות, חרוזות ומלטפות, מילים מעולמם של ילדים שנוגעות גם, ובעיקר, בנשמתם של מבוגרים. מילים שיש רק בעברית, השפה הנשכחת ההיא שקמה לתחייה מפוארת כל כך, במדינה היהודית. כמויות האהבה שמרעיף הקהל על רביעיית הזמרים, שמבצעים גם לא מעט להיטים של עצמם, מייצרות אווירה של התרוממות רוח לאורך המופע כולו.
האירוע הזה בולט בעיקר לנוכח ההתנגשות הפומבית לאחרונה בין חותמי "מכתב האומנים" ללוחם־שחקן־זמר עידן עמדי. אין לי כאן כוונה לנקוט עמדה. הוויכוח כולו מושתת על אי־הבנה. ניסוחו של מכתב האומנים יכול היה להיות מדויק יותר, אבל אין לי שמץ של ספק שאף אחד מחותמיו לא התכוון לסמן את לוחמי או קציני צה"ל כפושעי מלחמה. להפך. הדקדקנות המשפטית סביב המכתב הייתה מיותרת ונועדה רק להמשיך לשסות אותנו זה בזה. גם הוויכוח המקושקש אחר כך על 60 אלף הכרטיסים שמכר עמדי לסיבוב ההופעות שלו (למען הסר ספק, עמדי הוא גיבור ישראלי נדיר, ואני נמנה עם מעריציו) אל מול חותמי המכתב שמתקשים לקושש קהל להופעותיהם, מגיע מהז'אנר הזה. ובכן, "הכבש ה־16" מכר עד עכשיו הרבה מעל 100 אלף כרטיסים ובקרוב ייפתחו הופעות נוספות, כי יש עשרות אלפים נוספים ברשימת המתנה.
הדוגמה השנייה שייכת לחוויה שחוויתי אתמול, במקום מופלא, סוג של גן עדן עלי אדמות, שנקרא גם "כפר נהר הירדן". האתר צמוד ליישוב גבעת אבני, איפשהו בין התבור לכנרת. כפר נופש לילדים הסובלים ממחלות או נכויות, מפעל מדהים שייסד השחקן פול ניומן בארה"ב (בה יש כפרים רבים כאלה) וכאן בארץ השחקן המיתולוגי חיים טופול.
בכפר נהר הירדן מתקיימים פעילויות, קייטנות, נופשים ואירועים לילדים הסובלים מסוגים שונים של מחלות ונכויות בדרגות שונות. מילדים הסובלים משיתוק מוחין ומרותקים לכיסאות גלגלים ומכונות הנשמה, ועד ילדים הסובלים ממחלת המעיים הדלקתית והאוטואימונית קרוהן. הם מגיעים למקום לשלושה או ארבעה ימים, והמשותף לכולם, ללא יוצא מהכלל, הוא בכי התמרורים שפוקד אותם כשזה נגמר.
אתמול הגעתי לשם לאירוע הסיום של הקייטנה שבה משתתפת בתי אביגיל (במחזור המיועד לילדים חולי קרוהן). בעבר כבר זכיתי לסיור מודרך במקום, עם המנהל שלום אשכנזי. קצרה היריעה ואין מספיק מילים בעברית שיכולות לתאר את מופלאותו של המקום, שמטרתו היא להשכיח מהילדים החולים את צרותיהם ומגבלותיהם לכמה ימים ולהפיק עבורם קייטנה, נופש ופעילות שבהם לא תהיה מגבלה כלשהי.
יש שם פארק אתגרי ובריכה טיפולית, ואינסוף פעילויות בטבע ושלא בטבע. מי שלא ראה ילדים משותקי מוחין נכנסים ומשחקים בבריכה באמצעות כיסאות שנבנו במיוחד עם מערכות הנשמה (פיתוחים ייחודיים של ישראלים), מי שלא ראה אומגה ובנג'י שעושים אותם ילדים, מי שלא ראה את הפנים הנוהרות, החיוכים שלא נמחקים מהפנים, וכל זה בחינם לגמרי, כולל הסעות הלוך וחזור, וכל זה עם מעטפת הדרכה של מדריכים מופלאים, גדולים מהחיים (רובם צעירות וצעירים בשנת שירות), וכל זה תוך טיפול פרטני בכל ילד וילד, עם תפריט נפרד וצרכים נפרדים ובעיות ייחודיות, וכל זה על ידי צוות שלא מהעולם הזה, חלקו בנוי ממתנדבים. אז מי שלא ראה את כל זה - פשוט לא היה בגן העדן.
כשראיתי את הילדות והילדים שנפרדו ממדריכיהם ביום חמישי האחרון בוכים בכי תמרורים, כשראיתי איך המדריכים רוקדים סביב האוטובוס שמחזיר את הילדים הביתה ומלווים אותו בריצה וריקודים עד שער היציאה ואף מעבר לו, כשכל זה קורה ב־40 מעלות חום ו־400% לחות, אמרתי לשלום, המנהל, שהוא זכה להגיע לגן העדן עוד בחייו. וזה גן העדן שלנו. יש במדינה הזו עשרות, אם לא מאות דוגמאות לחלקות אלוהים קטנות כאלה. המדינה הזו יכולה להיות גן עדן. אנחנו רק צריכים להאמין שזה יקרה.