זה לא רק ספורט: השלט של אופ"א הוא כרטיס צהוב לישראל

שלט נפרש במרכז המגרש לפני משחק הסופרקאפ בין טוטנהאם לפריז סן ז'רמן: "הפסיקו להרוג ילדים, הפסיקו להרוג אזרחים". על השלט לא נכתב מי הורג אזרחים ומי הורג ילדים, כלומר - אפשר להיתמם ולטעון שהוא מכוון כלפי ארגוני הטרור הפלסטינים, שרצחו ילדים ואזרחים.

אפשר גם להיות לרגע מהאו"ם ולאמץ נוסח דיפלומטי שאומר שהשלט בסך הכל מפציר בשני הצדדים לסכסוך, כל סכסוך, להימנע מהרג מיותר. אשרי המאמין.

אפשר בכלל לנסות להקטין את האירוע ולומר שזה "כולה" שלט - חמש דקות לפני תחילת משחק כדורגל. אמנם אטרקטיבי, בין שתי זוכות התארים הגדולים של אופ"א (התאחדות הכדורגל האירופית), אבל משחק שהוא סימלי ויוקרתי בלבד, לא ממש מבטא את רגשות הציבור.

אפשר עוד ואולי גם חובה לזכור שיש כאן מוסר כפול. שהמלחמה הזאת, שבמהלכה נהרגים אזרחים - ובכלל זה ילדים בעזה, היא תולדה של אחת ממתקפות הרצח הברבריות ביותר שידעה האנושות מאז מלחמת העולם השנייה.

שאזרחים נרצחו בטקסים מעוותים של הוצאות להורג, נאנסו, נשחטו, נשרפו למוות - וביציעי הכדורגל נרשמה דממה כמעט מקיר לקיר (עם כמה צדיקות בסדום - ממנשנגלדבך ועד קריסטל פאלאס).

כולנו זוכרים איך ליברפול למשל, פעם מועדון עם פינה חמה בלב לישראלים, מנע מאוהדים להניף שלטים לזכר הנרצחים. ברור, מו סלאח הכוכב מזדעזע מהרג של ילדים - אלא אם כן הם יהודים וישראלים - והוא מוכשר ומשמעותי הרבה יותר למועדון משהיו אבי כהן המנוח או (יבדל"א) יוסי בניון.

אפשר לציין שיש כאן, לכל הפחות, מוסר כפול ולהיות צודקים, אבל גם אז אין לנו פטור מלהיות חכמים ולנסות להבין איך קלענו את עצמנו למצב הביש הזה וחשוב הרבה יותר - איך יוצאים ממנו?

נתחיל בהכנות למלחמה וננסה ללמוד משהו מהצלחת מכת הפתיחה של האויב. לא רק בעזה התאמנו לקראת האירוע, אלא גם בדוחא: במשך שנים מימנה קטאר לא רק ארגוני טרור אלא גם רשתות תקשורת (ובמקביל גם כמה מפעלי יח"צ בתחום הכדורגל - בראש ובראשונה קניית אירוח המונדיאל, אבל גם טיפוח של מועדוני כדורגל מובילים ברחבי העולם).

אל ג'זירה היא כמובן גולת הכותרת והמיזם המוכר ביותר של תקשורת תומכת טרור (שערוציה נמצאים בכל בית מלון ברחבי העולם), אבל לא פחות מכך גם תאים של סטודנטים ומהגרים מוסלמים ברחבי העולם.

היא תרמה לקרנות מחקר, הפעילה לוביסטים ואנשי עסקים - למרבה הבושה ועל פי החשד, גם בלשכת ראש הממשלה של מדינת ישראל - ובשטח קנתה לחמאס זמן שאפשר לו להתכונן היטב ל-7 באוקטובר.

מיד כשפרצה מתקפת הרצח, עברו לא רק אלפים מעזה אל שטח ישראל בדרכם לשחוט יהודים, אלא התעוררו גם תאים רדומים ברחבי העולם: הכחשת הרצח, האונס והביזה החלה דקה אחת בלבד אחרי מטח הטילים הראשון - והצליחה לזרוע ספק אפילו בקרב אמצעי התקשורת המזועזעים (לפחות בימים הראשונים) במערב.

בתוספת מאגר כספים בלתי נדלה - ולמרבה הצער גם כמה אוטו-אנטישמים מתוצרת ישראל, הצליחו לכרוך ולתלות את הטבח ב"כיבוש", לערער על עצם הרעיון הציוני - על זכותה של ישראל להתקיים ("פרום דה ריבר טו דה סי") ועוד.

אם בשטח יכלה ישראל להגיב בתוך שעות (נוראיות, שנחרטו בזיכרוננו ולא ירפו עד להקמת ועדת חקירה ממלכתית) ולהפעיל מערכת צבאית עדיפה, הרי שבזירת התקשורת הבינלאומית, מהרחובות ועד לערוצי הטלוויזיה, היא הובסה שוב ושוב: ככל שרבו הישגי צה"ל, כך התעצמה התעמולה נגד ישראל, שזכתה לתחמושת עם מראות, חלקם היו יכולים להיחסך, של אזרחים מתים.

גם כאן אפשר לבחור אם להיות צודקים או חכמים: אם להתעקש על ההסבר (הנכון לכשעצמו) שחמאס הוא זה שהביא את המלחמה אל ריכוזי האוכלוסין או להבין את הנזק שמייצרות לא רק תמונות של אזרחים, בהם ילדים, מתים, אלא גם אמירות גזעניות.

שימו עצמכם בנעליו של אירופי או אמריקאי שצופה במראות ברגשות מעורבים: מזדעזע באופן שווה מהרוגים בשני הצדדים. אלא שצד אחד הוא גרילה, ארגון טרור שנלחם (רק לכאורה כמובן) בעד שחרור עצמו מכיבוש. בצד השני לעומת זאת מדברים על חיסול, מחיקה של עזה, כיבוש, טרנספר והתנחלות-התיישבות.

זאת ועוד: מי שמדברים כך אינם גורמי שוליים אלא שרים, חלקם בכירים, בממשלת ישראל. עמיחי אליהו למשל (אבל כמעט באותה מידה גם בן גביר וסמוטריץ') גרם לישראל נזק דרמטי לא פחות ממראה גופות של ילדים: הנה מי שמתווה תכנית בשם ממשלת ישראל - והנה תוצאותיה בשטח.

אלא שגם הידיעה המצערת ששיחקנו, בלשון המעטה, לידיהם של שונאי ישראל, באמצעות פוליטיקאים שהחליטו להתחנף לבייס - ושתישרף המדינה, לא מקרבת אותנו לפתרון.

כאן שוב, צריך להזכיר שמוטב להיות חכמים מאשר צודקים. הצדק תובע את מיצוי הדין עם "כל בחור וטוב לנשק" בעזה. הרג של פעילי חמאס והתשתית האזרחית של הארגון. החוכמה חוזרת לרגע לשלט שפרשה אופ"א.

מה היה לנו כאן? כניעה של גוף בינלאומי גדול לתעמולה שנתמכת בכסף אדיר. זה קרה לאופ"א, זה קורה למדינות ידידותיות באירופה: מילא ספרד ואירלנד, אבל גם גרמניה, בריטניה וצרפת (מנהיגי שלושתן הגיעו לביקורי תמיכה בישראל אחרי 7 באוקטובר).

אפקט הדומינו הזה לא ייעצר בחופים המזרחיים של האוקיאנוס האטלנטי אלא יחצה אותו. קנדה למשל נופלת בימים אלה ממש, דרום אמריקה ברובה כבר שם (להוציא את ארגנטינה שהיא לאמריקה הדרומית מה שהונגריה היא לאירופה).

מה עושים בישראל? שוב מתעלמים מהדגלים האדומים שניבטים אלינו מכל פינה וממלמלים משהו על זה שכל זה אינו נחשב מאחר שהאמריקאים עודם אתנו.

זה נכון כמובן, אבל זה בבחינת "נכון-לעכשיו": כי במוקדם או במאוחר גם ארצות הברית תיפול, נכנעת לתעמולה מגובה בכסף גדול. המדינה שיכלה לגרעין האיראני תיכנע בסוף לכסף הקטארי. מה יקרה אז? יכפו על ישראל את הספקת המלחמה.

אפשר שזו משאת ליבם של רבים בישראל שמאסו במלחמה הנמשכת, אבל ברמה המדינית אין גרוע מכך: בין האפשרות לסיים את המלחמה ביוזמה ישראלית שלאחריה יוותר חמאס מוחלש, מוכה אך לא מחוסל, לאפשרות שייכפה עלינו סיום מלחמה שיציל את חמאס מכליה, האפשרות הראשונה היא ההבדל בין "ניצחון מסוים" לבין תבוסה.

ישראל שתיזום מהלך מדיני, תניח על השולחן הצעה סבירה להסכם חטופים שכולל את סיום המלחמה תהיה ישראל שנשארה כשחצי תאוותה בידה. זה לא אידיאלי, אפילו לא בטוח אם יביא לשחרור כל החטופים, אבל זה לפחות יהיה ביוזמתנו ולא כתוצאה מכפייה.

זה יהיה חצי-ניצחון, צריך להתכונן נפשית למצהלות גיל של רוצחים מתועבים שישרדו את המערכה. כלומר - ממש לא תמונת הסיום שלה ייחלנו. אבל אפשר לקוות שלצידה יהיו גם מראות אחרים, למשל של מתי מעט ששרדו את השבי חוזרים ארצה ושל התחלת ריפוי הפצעים שעמם עוד לא התחלנו להתמודד. חשוב יותר מכל: זה יקרה בתנאים שלנו.

לא מרוצים ולא רוצים? בצדק, אבל דמיינו את האלטרנטיבה, את ארה"ב כאופ"א: כופה עלינו את סיום המלחמה הלכה למעשה, מכתיבה הזרמת סיוע הומניטרי שמפרנס ומחזק את חמאס, מותירה את החטופים תלויים בחסדי הברברים - וכל זה במקביל להמשך התדרדרות מעמד ישראל בעולם.

זו אולי לא בחירה בין רע לגרוע, אבל זאת בהחלט בחירה בין לא-מספיק-טוב לגרוע מכל. בין להיות עם חופשי (גם אם עדיין מאוים) בארצנו, או להיות באופן מוחלט מדינת חסות, כזאת שלחורשי רעתה הרבים אין צורך להעשיר אורניום, אלא רק לחכות שיחזרו הדמוקרטים לשלטון בארה"ב.

כל עוד ישראל חזקה, כל עוד יש לנו את זכות ההחלטה, מוטב שנהיה חכמים, גם אם נורא בא לנו להיות צודקים. התחלנו בשלט המקומם של אופ"א? הישאר בתחום הכדורגל: ישראל היא כשחקן שספג כרטיס צהוב ועתה ניצב מול שחקן יריב שמקלל אותו במטרה להוציא משלוותו.

הצדק דורש שננגח בפרצופו עד שייצא אפו מעורפו. אלא שזה בדיוק מה שהוא מייחל לו. התבונה, לעומת זאת, דורשת שנבלע את הרוק ונמצא את הדרך ליישב אתו את החשבון באופן שלא יגרום להרחקתנו ממשפחת העמים, עד שנזכה לעקוץ בשער ניצחון.