כמעט שלוש שנים וחצי חלפו מאז שמוישי קליינרמן, אז בן 16, יצא מביתו במודיעין עילית ב-26 למרץ, ומאז נעלמו עקבותיו באזור מירון. כיום, כשהוא כבר בן 19 וחצי, המשפחה ממשיכה לחפש קצה חוט, אך מרגישה שהחקירה דעכה.
"זה הכל דיבורים. לא משקפים לנו מה באמת עושים. מרגיש שמישהו שכח אותו. העדכון האחרון מהמשטרה היה לפני תשעה חודשים, ומאז אף אחד לא דיבר איתנו. התחלף ממ"ז והוא אפילו לא פגש אותנו. איך אפשר להתחבר רגשית לסיפור שלנו אם לא דיברו איתנו?", אומרת גיטי. מנגד, גורם בחקירה של היעדרותו של מוישי קליינרמן מסר לוואלה כי נעשו מספר ניסיונות לתאם פגישה עם המשפחה, ואף נקבע מועד לפגישה עם הוריו בתחנת מודיעין עילית. לדבריו, מפקד המחוז המתין במקום במשך כשעתיים, אך בני המשפחה לא הגיעו.
הימים הארוכים בצל ההיעדרות הפכו לשגרה כואבת. "כל יום מחדש אני סופרת את הימים, מחכה לטלפון שיביא את הבשורה שמצאו את מוישי והוא חוזר הביתה", היא מספרת. בשבוע הבא, כשהבת הבכורה תינשא, הלב מתכווץ: "הלוואי שיקרה נס והוא יחזור. איך נחגוג בלעדיו? זו שמחה מהולה בעצב".
לדבריה, יחידת הכלבנים ממשיכה לשלב את שמו של מוישי בכל חיפוש, אך ללא פריצת דרך. "אין לנו מושג איפה התיק עומד, אפילו לא קצה חוט. אנחנו עומדים על הרגליים רק בזכות התקווה, ומאמינים שבורא עולם יכול להחזיר אותו אלינו ביום אחד וברגע אחד".
היעדרותו של מוישי החריפה את תחושת חוסר הביטחון. "זה מחריד שילדים ממשיכים להיעלם במדינה קטנה כל כך", היא אומרת. "הפכתי לאמא חרדתית, אני שואלת כל הזמן את הילדים איפה הם, עם מי ומתי חוזרים".
גיטי מספרת כי מתחילת הדרך ביקשה שיילקח ממנה דגימת DNA, אך לא נמצאה התאמה במכון לרפואה משפטית. "אנחנו במצב של מריטת עצבים. בינתיים נולד לנו תינוק, אח שלא מכיר את מוישי. אני מדמיינת את המפגש ביניהם וזה מחייב אותי להמשיך להאמין. הייתי רוצה להגיד לו: 'מוישי, תחזור הביתה, נולד לך אח קטן שמחכה להכיר אותך'".
בין הזיכרונות לתקווה, מוישי מופיע כשומר מסך במחשב המשפחתי. "אני מרגישה שאנחנו מתקשרים. אני שולחת לו אנרגיות, משוכנעת שהוא איפשהו ושניפגש. כל יום אני אומרת לו-מוישי, איפה אתה? מתי אתה חוזר?".
לצד החיבוק הציבורי, "אנשים שולחים מיילים ומתפללים לחזרתו", היא שולחת מסר נוקב למשטרה: "אני רוצה להגיד לממ"ז - אתם זוכרים את משפחת קליינרמן? אל תשכחו את הנער הזה. אנחנו מחכים לשמוע בשורה כלשהי. תראו לנו שהתיק עוד על השולחן".
מייק, מיחידת הכלבנים, מספר לוואלה על החיפושים הבלתי פוסקים: "פעם בשבוע אנחנו עורכים חיפושים בשטח, בעיקר באזור מירון וצפת. במשך הזמן אנחנו מקבלים עדויות ודיווחים שאנחנו מאמתים, אך רבים מהם אינם נכונים, מישהו חשב שראה אותו בבית כנסת בניו ג'רזי ובדקנו מצלמות וזה לא היה הוא, פעם אחרת טענו שראו אותו בחזות חילונית באילת, וגם זה התברר כלא נכון. אנחנו בודקים כל פיסת מידע. לא נעים לומר, אבל אם הוא יימצא בשטח סביר שלא יהיה בין החיים. אני אומר למשפחה: יש מקרים שנעדרים נמצאים אחרי שנים, ואסור לאבד תקווה. אנחנו לא מתייאשים ובודקים כל דבר. ביחידה יש לנו קיר עם תמונות כל הנעדרים שטרם אותרו, והוא לנגד עינינו בכל יום. כשאין עומס של מקרים חדשים בסיכון גבוה, אנחנו ממשיכים בחיפושים הישנים, ומקווים שבכל חיפוש תגיע פריצת הדרך".
תגובת המשטרה:
"מפקד המחוז מחבק את משפחת קליינרמן ומבין ללבם. כל טענה מצד המשפחה מקובלת מתוך הבנה לכאבם ותקווה ותפילה למציאת הנעדר בריא ושלם.
לצד זאת נבקש להבהיר,
שמיד עם כניסתו של מפקד מחוז ש"י לתפקידו, טיפל באופן אישי במקרה המצער של העדרותו של מוישי קליינרמן , הקים צוותי עבודה לקיום לחשיבה אחרת ("איפכא מסתברה") וערך בדיקה מחודשת של עבודת המחוז לרבות הפעלת טכנולוגיות מתקדמות לטובת החקירה כולל חברה חיצונית בטכנולוגיות AI.
אשר לקשר עם המשפחה יודגש כי יחידת ימ"ר ש"י, שהיא הגוף החוקר בתיק, *מצויה בקשר הדוק, רציף ובלתי מתפשר עם המשפחה,* וממשיכה לנהל את החקירה באופן מקצועי, יסודי ורגיש. החקירה בתיק עדיין מתנהלת, וכל כיווני החקירה האפשריים נבדקים במלוא הרצינות במטרה לאתר את מוישי ולהשיבו לביתו.
אשר לפגישת מפקד המחוז עם המשפחה ולאחר ניסיונות תיאום חוזרים ונשנים, נקבעה פגישה עם הוריו של מוישי בתחנת מודיעין עילית, אולם לצערנו בני המשפחה לא הגיעו בעוד שמפקד המחוז המתין במקום במשך כשעתיים . מפקד המחוז ייפגש עם המשפחה בכל עת שיחפצו בכך".