ההסתערות של מכונת הרעל על הרמטכ"ל ועל צה"ל אינה מקרית. היא מעידה כי היעד האמיתי של ממשלת שבעה באוקטובר אינו כיבוש עזה ומיטוט החמאס, אלא ניסיון להשתלט על צבא ההגנה לישראל.
כמי שכיהן בעבר כשר ביטחון, אני מכיר היטב את חשיבות מערכת היחסים בין הדרג המדיני לצבאי. בתקופתי, גם כשעלו חילוקי דעות מקצועיים, הקפדנו מאוד לשמור אותם בתוך חדרי הדיונים, מתוך אחריות לאומית, ושמירה על ממלכתיות וכבוד הדדי.
כך פועלת הנהגה שמבינה את תפקידה. לא באמצעות מתקפות פומביות שמחלישות את הצבא, פוגעות באמון הציבור ופוגעות בביטחון המדינה.
הדיבורים על "פיקוח הדוק" הם מסך עשן. מאחורי הכותרות מסתתר ניסיון להחדיר לצה"ל שיקולים של נאמנות אישית על פני מקצועיות, ערכים ויכולת.
נכון, הצבא נכשל בשבעה באוקטובר. כולנו מצפים לבדק בית עמוק ואמיץ שיבוצע ע"י ועדת חקירה ממלכתית, אך עיקר האחריות היא של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.
נתניהו הוא זה שטיפח את חמאס כמשקל נגד לרשות הפלסטינית מאז 2009. הוא ששחרר את יחיא סינוואר ו-1,026 מחבלים נוספים. הוא שמנע את כיבוש עזה בשנת 2014 - מהלך שהיה עשוי למוטט את חמאס, כפי שהתפאר בעצמו בספרו בהתייחסות לצוק איתן, בניגוד לדעתי.
בתקופתי כשר ביטחון, פעם אחר פעם נתניהו מנע סיכולים ממוקדים של ראשי חמאס.
הוא גם זה שהמציא את הקונספציה "כסף תמורת שקט", שהפכה למעשה לתשלום פרוטקשן. דרך כסף שהועבר מקטר, הפך חמאס לגוף מבוצר ומאורגן. על הקונספציה הזו הכריז נתניהו בישיבת הקבינט
ב-13/11/2018 תחת הכותרת "מדיניות ההסדרה" שהציג לקבינט. למחרת, התפטרתי והזהרתי בכל כוחי מפני הסכנה הנשקפת מחמאס.
מאז הטבח, נתניהו החליף את קונספציית "כסף תמורת שקט", לקונספציה מסוכנת לא פחות - "שלטון לפני ביטחון". ולכן, כל מתקפה מתוזמנת היטב. המטרה ברורה: להביא להתפטרותו של הרמטכ"ל. לא נופתע אם גם ראש המל"ל, צחי הנגבי, "יתפוטר" בקרוב, רק משום שהעז לחלוק על עמדת ראש הממשלה בישיבת הקבינט.
אני מקווה שהרמטכ"ל אייל זמיר, הקול השפוי האחרון סביב שולחן הקבינט, מבין היטב את גודל המהלך הנרקם נגדו.
הוא חייב להמשיך לעמוד על עקרונותיו, לא עבור עצמו, אלא למען צה"ל, ולמען ביטחון מדינת ישראל.