הסיפור של סרא, לא אמור להיות הגיוני. לצערנו, כשיושבים איתה לשיחה, מבינים כי זהו הסיפור ההגיוני עבור צעירים רבים מהחברה הערבית בישראל: "חבר טוב שלי נרצח", מספרת סרא אבו סיאם, בת 22 מלוד, רכזת וחניכה לשעבר בתכנית ההכשרה "שנת מעבר" של אג'יק מכון הנגב, הפועל עבור החברה הערבית ושילובה בישראל. "הוא היה שכן שלי ומדריך שלי בצופים. הוא היה איש טוב, מתנדב לקהילה, וזה מה שהיה מאחד אותנו הנתינה לקהילה. לצערי הוא נרצח, ולא יודעים מה הסיבה עד עכשיו. לפני שנה, הוא היה בתוך המכולת שלו, הייתה לו חנות, ונכנסו אלמונים פנימה ורצחו אותו".
היא מתארת את ההלם: "כולנו נפגענו והיינו בהלם מהסיפור של החבר הטוב שלנו. איברהים היה איש טוב. לא היה לנו ידוע אם הוא היה מעורב בסכסוכים הוא תמיד רצה רק לעזור לאנשים נזקקים. הייתה לנו הפתעה, היינו בשוק".
מאז, לדבריה, תחושת האיום התעצמה: "אני מרגישה שכל אחד מאיתנו יכול להיות הבא בתור - אפילו אני. לצערי הרב, זה לא רחוק".
"אני מרגישה שכל אחד מאיתנו יכול להיות הבא בתור - אפילו אני". סרא אבו סיאם
"המצב השתנה", סרה המשיכה. "פעם היה שאם אצא ואסתובב במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון יכולתי לקבל כדור בטעות. היום זה שונה, היום הפחד שונה, לדוגמה, אם אכנס לשכונה מסוימת, אפילו בתוך היישוב שלי, יסתכלו עליי כאילו אני חשודה".
ואז היא עוצרת ומדגישה: "מפחיד, אפילו להיות בבית שלך זה מפחיד. הם יכולים להיכנס לבית שלי בקלות, וברכב שלי עלולים להטמין מטען חבלה כך שהבית שלי והרכב שלי כבר לא המגן שלי. לאיזה מצב הגענו אם אנחנו מתגעגעים לירי? מהירי עברנו למטענים".
"הפחד מהרצח הבא, זה שאני מפחדת לשמוע על מישהו שנרצח שאני מכירה, אם זה יתקרב למעגלים שלי אז אנחנו נהיה בבעיה רצינית. היום דווקא אנשים שאתה לא מצפה שהם ירצחו - נרצחים. ואתה לא יודע שהם בתוך מעגל הפשיעה רק כי הוא חבר של מישהו או קרוב משפחה של מישהו שהיה בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון".
המציאות שסרה מתארת היא בלתי נסבלת עבור מחנכת צעירה: "זה משפיע על ההתקדמות שלי והמחשבות שלי. במקום שאתעסק בלהשקיע בעצמי ובחניכים שלי אני מתעסקת בפחדים שלי. מתעסקת בדבר בסיסי שהוא ביטחון. למה אני מתעסקת בזה במקום ללמוד שפה חדשה? זה לא מקדם אותי".
"חסרים לנו כלים בחברה הערבית לבני הנוער. הפחד שלי זה שהם התרגלו, שיגיעו לשלב שהם לא מופתעים ממה שקורה ויצטרפו לתוך מעגל הפשיעה. אני מנסה לעשות את כל המאמצים שיהיו במקומות הנכונים, וכל כולי תקווה שבמאמצים ובעשייה הם יהיו במקום אחר. אני מרגישה אחריות לא לשתוק ולא לתת לרעש להפוך לשגרה".
על המשטרה היא אומרת כי "המשטרה צריכה להיכנס לכל המשפחות פשע שיש להם נשק בבתים, להרחיק ולפרק את נשקם ולתת עונש לעבריינים. הענישה חסרה. רוצחים היום לא דופקים הם עושים מה שבא להם. אין להם פחד, אין אף אחד שמרתיע אותם. אם הייתה התערבות מצד המדינה היינו במקום אחר".
"אם מישהו יהודי נרצח, תוך שעתיים המשטרה מזהה את הרוצח ומביאים אותו לענישה. אצלנו זה לא קורה. אנחנו רואים את ההבדל בפיענוחים בין רצח יהודי לערבי, והמאמץ בפיענוח הוא שונה".
"אנחנו חברה חולה והמדינה מתעלמת"
כאמל ריאן, מייסד ומנכ"ל מרכז "עמאן" בכפר קאסם, שאיבד את בנו שנרצח, מדבר בכאב על המצב: "אני חי את הכאב הזה כל יום. הבן שלי, שהיה מלא חיים ותכניות, נרצח בדם קר. לא הייתה שום סיבה שראויה לקחת ממנו את החיים. מאז, אני רואה עוד ועוד משפחות מצטרפות למעגל השכול הזה, ואנחנו קוברים את ילדינו אחד אחרי השני".
"החברה שלנו חולה. הפשיעה כאן לא צמחה ביום אחד, זו תוצאה של עשרות שנים של הפקרה מצד המדינה. יש כאן הזנחה מכוונת, היעדר השקעה אמיתית בתשתיות חינוך, בתעסוקה, במענה לצעירים. הצעירים שלנו חשופים לנשק, לאלימות, למטענים, כי אין להם אלטרנטיבה אמיתית. המדינה יודעת והיא לא עושה די".
לדבריו, המשטרה פועלת מעט מדי ומאוחר מדי: "אנחנו צריכים משטרה שנמצאת בשטח, לא רק כשהדם כבר נשפך. שתיכנס, שתפרק את ארגוני הפשיעה ותיקח את הנשק מהרחובות. אי אפשר להמשיך במצב שבו אדם הולך ברחוב ומפחד שכל רכב חולף הוא האיום הבא עליו".
ריאן מוסיף: "אי אפשר לבקש מצעירים לחלום כשהם חוששים לחייהם. אני שומע את סארה, ואני מבין שזה סיפור של דור שלם. אם לא יהיה כאן שינוי עמוק עוד משפחות יתווספו לרשימה הזו. הפתרונות קיימים צריך רצון פוליטי ואומץ ליישם אותם".
על פי נתוני יוזמות אברהם, מחצית מהקורבנות בחברה הערבית הם צעירים. מתחילת שנת 2025 נרצחו 156 אזרחים ערבים בנסיבות הקשורות לפשיעה ולאלימות, עלייה של כ-13% לעומת התקופה המקבילה אשתקד, אז נרשמו 138 קורבנות. המגמה, כך נראה, נמשכת כלפי מעלה.
אילן עמית, מנכ"ל שותף באג'יק מכון הנגב אמר בשיחה עם וואלה: "אי אפשר לבקש מצעירים לחלום כשהם חוששים לחייהם. סיפורה של סרא, שהחלה את דרכה בתכנית 'שנת מעבר', ממחיש עד כמה תכניות ההכוונה וההכשרה שלנו חיוניות לצעירים. חלק מהפתרון הוא יצירת מסלול טבעי ומוכוון עבור הצעירים בחברה הערבית".
סלימאן אלעמור, מנכ"ל שותף באג'יק מכון הנגב הוסיף: כשצעירים חיים בצל פחד ואלימות, האחריות שלנו היא לאפשר להם מסלול אחר. המצב הקיים הוא תוצאה של הקצאה לא אפקטיבית של משאבים מצד המדינה במשך שנים. יש פתרונות ישימים שאפשר להחיל כבר מחר בבוקר".
מיוזמות אברהם נמסר: "הממשלה חייבת להתעורר, חיי ערבים אינם הפקר והעלייה הקיצונית מוכיחה שזאת לא טעות אלא מדיניות כושלת".