תקציר אירועי הימים האחרונים מוביל למסקנה ברורה אחת: הם ירדו מהפסים - והם הולכים להוריד מהפסים את המדינה כולה. בריון אחד, שמישהו מינה לתפקיד "שר הביטחון", מתנפל על רמטכ"ל צה"ל - אותו רמטכ"ל שהם עצמם מינו זה עתה - במטרה להמאיס עליו את חייו ולהבריחו. בריון שני, שאותו מישהו מינה לתפקיד "שר המשפטים", מחליף מנעולים בלשכת היועצת המשפטית לממשלה כדי להשפילה ולגרשה מלשכתה, למרות צו ברור של בג"ץ הקובע שהיא היועצת המשפטית המכהנת לכל דבר ועניין, עד הכרעת הדין. בריון שלישי, שר התקשורת, מצפצף על פסיקת בג"ץ וממשיך במלאכת פירוק מועצת התאגיד ומועצת הרשות השנייה.
הם כבר לא מסתירים, לא מטשטשים, לא מתביישים - הם עושים הכול מהמקפצה. משבר חוקתי? כאוס? אי־ציות לבג"ץ? פירוק מוסדות המדינה? השתלטות אלימה על שומרי הסף? הכרעת התקשורת החופשית? כל זה קטן עליהם, כל זה זוטי דברים. הם פשוט באו עם נבוט גדול, וכעת הם הולמים בו בכל מה שעדיין ניצב ועומד כאן על מכונו. ואנחנו - הישראלים הרגילים, אלה שגדלו על שלטון החוק, על "יש שופטים בירושלים", על סדרי מנהל ושלטון תקינים - עומדים ומביטים בנעשה בתמהון מעורב בפלצות.
הכתובת, כמו שאומרים, הייתה כתובה על הקיר של המבצר. עכשיו הם מגיעים לסיבוב האחרון, במטרה לקעקע ולהפיל את המבצר. זה מעניין אותם הרבה יותר מ"כיבוש עזה", וזה גם חשוב להם יותר. את המלחמה בעזה הם צריכים להאריך כמה שיותר, כדי להמשיך לאחוז בקרנות המזבח ולהרוס את המדינה; את המלחמה במוסדותיה הם צריכים לסיים בבליץ - והבליץ הזה קורה עכשיו.
הכתובת הייתה כתובה גם במובנים אחרים. קחו, למשל, את ישראל כ"ץ - האדם היחיד שדמותו במציאות גרוטסקית אפילו יותר מדמותו ב"ארץ נהדרת" (המגולמת על־ידי ירון ברלד הנפלא). מי שחושב שההתקרנפות וההתפלשות בעפר רגליה של משפחת נתניהו הפכו אותו לבריון אלים, איש האגרוף של משפחת הפשע - טועה. הנ"ל הגיע כך מהבית.
כשלמד באוניברסיטה העברית וכיהן כיו"ר אגודת הסטודנטים, הצליח כ"ץ, בנובמבר 1980, לחטוף את המיקרופון מידיה של דיקנית הסטודנטים, פרופ' לינה בן־דור, ולפוצץ כנס גדול. לאחר מכן פיזר אסיפה של סטודנטים ערבים באמצעות שרשראות ברזל. הוגש נגדו כתב אישום, והוא הורשע ונדון לחמישה וחצי חודשי מאסר על תנאי. השיא הגיע כאשר כלא את רקטור האוניברסיטה, פרופ' רפאל משולם, בחדרו משום שהעז להאריך את שנת הלימודים. בהמשך כתב מכתב והתנצל על כך.
בסיכום, לימודי התואר הראשון (והאחרון) של כ"ץ נמשכו שנתיים יותר מהרגיל, משום שלימודיו הופסקו פעמיים, למשך שנה שלמה בכל פעם. בהמשך הוא הורשע בנהיגה ללא רישיון נהיגה, ונדון לשלוש שנות פסילה וקנס כספי גבוה. באישום נוסף, הושמט סעיף מרמה והפרת אמונים במסגרת עסקת טיעון. זהו שר הביטחון שלכם. בריון נשאר בריון.
חובה להגן כאן על כבודו של "שר המשפטים", שסך פגיעתו גדול כרגע בהרבה ממעלליו של "שר הביטחון". מה שכ"ץ עושה עכשיו בצבא עם פטיש 5 ק"ג - יריב לוין עושה למערכת המשפט כבר כמעט שלוש שנים, עם צי של דחפורי D9. לוין צעיר מכ"ץ, וכנראה למד בשיעורי "מורשת קרב לקבלני הריסה" על מעלליו עם שרשראות הברזל וכליאת־השווא של הרקטור. החלפת המנעול בלשכת היועצת המשפטית לממשלה היא אירוע שלא ייאמן שעובר לנו ליד האוזן, כאילו היה תה מנחה של אחר הצהריים.
תזכורת: בג"ץ הוציא צו שלפיו הדחת היועצת המשפטית לממשלה אינה תקפה. היועצת המשפטית היא יועצת מכהנת לכל דבר, ומעמדה הסופי ייקבע בפסק דין של בג"ץ שיינתן לאחר הדיון. בינתיים - ממשיכים כרגיל. ולא, לא היה זה הנשיא עמית שהוציא את הצו, אלא המשנה לנשיא, נעם סולברג - שופט ימני, שמרן ומתנחל. אבל שופט. וכשופט, גם הוא יודע לזהות קנוניה פוליטית סרוחה כשהוא נתקל בה.
צריך לומר את זה במילים ברורות: יריב לוין מפר את צו בג"ץ - הוא, הממשלה והשרים בעקבותיו - ברגל גסה. ממשלת ישראל אינה מצייתת לפסיקות בג"ץ. כן, מה שפעם היה יכול להיות כותרת ענק היסטורית, הפך כמעט להערת שוליים: הממשלה אינה מצייתת לפסיקות בג"ץ, ואינה מכירה בנשיא בית המשפט העליון שנבחר ומונה כדין (לאחר ששר המשפטים סירב למנות נשיא משום שלא היה לו רוב בוועדת המינויים). הגיע הזמן שאנחנו נודיע שאיננו מכירים בממשלת ישראל. ככה, פשוט. למה? בגלל אי־השפיות. מדובר באנשים מופרעים.
כנ"ל בעניין ישראל כ"ץ: הוא לא אמור לשבת בדיון שיבוצים לדרגות אלוף-משנה. בצה"ל קיימת פקודה שנקראת הפ"ע - הוראת פיקוד עליון - המאושרת גם על־ידי שר הביטחון. היא קובעת את נהלי המינויים והשיבוצים. מי שמכיר את הפקודה יודע שהרמטכ"ל, אייל זמיר, נהג על־פיה; השר, ישראל כ"ץ, בעט בה - ולא רק בה, אלא גם ברמטכ"ל עצמו.
העובדה שחבורת הפראים המופרעים הללו אינה בוחלת באמצעים, גם כשהם ניגשים "לשחוט" רמטכ"ל, צריכה להפחיד את כולנו. מילא אילו היה מדובר ברמטכ"ל הקודם, מינוי של הממשלה הקודמת; הנוכחי הוא מינוי של הממשלה הנוכחית. הם חלקו לו שבחים, קילסו, פיארו ורוממו את "ההתקפיות" שלו, את החתירה למגע. עכשיו הם אלה שחותרים למגע נגד לוחם קשוח שמשרת את המדינה כבר יותר מארבעים שנה. למה? כי הוא מעז להגיד להם, מדי פעם, את האמת.
הם מפיצים נגדו עלילות דם מגוחכות למדי. אבל המגוחכות הפכה כאן לדרך חיים, ולכן איש אינו מתרגש. "הוא הקים כוורת", הם זועקים, ומפרטים רשימת שמות, כאילו היה מדובר באויבי ישראל. לא - הרמטכ"ל לא הקים כוורת. הרמטכ"ל מתייעץ מדי פעם עם רמטכ"לים קודמים או עם קצינים ותיקים עתירי ניסיון, שהיו ראשי זרועות או חילות. כך עשו, עושים ויעשו כל הרמטכ"לים. בסופו של דבר, זהו התפקיד הבודד ביותר בישראל, שבעליו שולח מדי יום ומדי לילה לוחמים אל מה שעלול להיות מותם.
רשימת השמות ב"כוורת" אינה רלוונטית, אך זמיר הפך, כמעט בן־לילה, לחתרן שמקים "כוורת" מתחת לאפה של הממשלה. אגב, גם אם יש לו כוורת, אני נוטה להעריך שאיש מהחברים בה אינו מחלטר כרגע, תוך כדי מלחמה, עבור ממשלת קטאר.
בשיחות סגורות הם מנסים לטנף עליו גם ברמה האישית. "הרמטכ"ל מסרב לכבוש את עזה (שקר, כמובן) - לא בגלל שהוא דואג לחיילים", אומרים כמה מאנשי נתניהו, "אלא בגלל שהוא דואג לעצמו. הוא מפחד מבית הדין בהאג. הוא מפחד להיות פושע מלחמה".
גם כאן מדובר בקשקוש מוחלט. אבל למי אכפת? יש מכונת רעל, והיא מפיצה בחדווה גם קשקושים. מעניין מתי יגלו שבעלה של שקמה ברסלר מונה בחשאי לתפקיד סגן הרמטכ"ל, והוא מתאם עמדות עם חליל אל־חיה בשיחות מוצפנות. זוהי רק שאלה של זמן.
עצה חברית לישראל כ"ץ: נסה ללמוד את פרשת הרפז. כן, אני יודע - היא מסובכת, אבל זה חשוב, בעיקר לך. כי שם היה שר ביטחון (אהוד ברק) שהכריז מלחמה על רמטכ"ל (גבי אשכנזי). רוב מה שאתה מעולל עכשיו לזמיר - עוללו אז לאשכנזי. איך זה נגמר, כולם יודעים: אשכנזי לא התפטר ושימש בתפקידו עד יומו האחרון, ובכל רגע נתון הפופולריות שלו הייתה גבוהה פי כמה וכמה מזו של ברק.
העובדה שברק איבד את אחיזתו באלקטורט הישראלי ומצבו בדעת הקהל עד היום איננו מזהיר קשורה ישירות לאותם ימים. אשכנזי היה רמטכ"ל ששיקם את צה"ל אחרי לבנון השנייה, וההתנכלות לו הייתה לא עניינית (אם כי, אני מתגעגע עכשיו בכל לבי לפרשה הזו).
מה שאתה עושה, השר כ"ץ, גרוע באלפי מונים. יש כאן מלחמה. לוחמים נופלים. אתה מסייע להכשרת השתמטות החרדים ביד אחת, ומנסה להוציא להורג - מטאפורית - רמטכ"ל ביד השנייה. ובין שתי הידיים האלה, משהו בתוכך מאמין שזה מה שיהפוך אותך לראש הממשלה הבא. אתה הסאטירה על ירון ברלד - ולא להיפך.
מכונת הרעל של משפחת נתניהו, בראשות אדם שאינכם מכירים בשם שרון דרטבה - שמקבל ממשלם המסים הישראלי קרוב למאה אלף שקל בחודש - מחפשת עכשיו בנרות חומרים על זמיר. הם מחפשים את הניצחון המוחלט, אך לא ימצאו אותו. הם רוצים שצה"ל יילך בעקבות המשטרה; זמיר לא ייתן לזה לקרות.
הפוליטיקה לא תחדור לצה"ל. מרכז הליכוד לא יבצע מינויים בצמרת צה"ל, ו"הגברת" לא תוכל לתדרך קצינים. בין לבין, צה"ל יבצע את מה שהדרג המדיני יורה לו - כפי שצריך, כפי שכתוב וכפי שראוי - למרות שהדרג המדיני כבר מזמן לא מבצע שום דבר כראוי, מפר את צו בג"ץ ותוקף את גוף המדינה שהוא אמור להיות חלק ממנה.
את הסוף של זה לא רואים באופק; ייתכן שזה רק מתחיל. לנו, שוחרי הדמוקרטיה הליברלית ודמותה של המדינה כפי שהוקמה על ידי מייסדיה, נתון כאן תפקיד היסטורי. אין סיבה להתייאש ואין סיבה להרים ידיים. הטירוף הזה לא יוכל להימשך עוד זמן רב. בסוף, זה יהיה בידיים שלנו - מימין ומשמאל, מהמרכז ומהצדדים, מלמטה ומלמעלה. הישראלים צריכים לעשות יד אחת, להקים את "ברית המשרתים" ולהחזיר את המדינה לפסים.