בני הזוג לורה ואבי פרחן, מהדמויות המזוהות ביותר עם ההתנתקות, פונו פעמיים, או אם להשתמש בטרמינולוגיה שלהם - פעמיים "נעקרו". בפעם הראשונה זה היה ב-1982 מבית חלומותיהם בימית, בין רפיח לאל עריש. בהתנתקות ב-2005 היה זה מהבית שבנו בישוב אֱלֵי סִינַי. למרות זאת, השבוע, 20 שנה מאז הטראומה הזו ממנה לא לגמרי התאוששו, ועל רקע הדיבורים על התיישבות מחדש ברצועת עזה, הם נכונים לחזור לשם, אם רק יתאפשר, והם משוכנעים שחידוש ההתיישבות ברצועה הוא הדבר הנכון לעשות. פעמיים התיישבו שם, פעמיים גורשו, הם נכונים לשוב גם בפעם השלישית.
"מחדל ההתנתקות הוביל לאסון 7 באוקטובר", אומר אבי פרחן, חד וחלק, כשהוא מסביר את הרציונאל לשוב לרצועה. "הפינוי הוביל לאירועים שבהם בחג שמחת תורה שלנו, ותמיד צריך להדגיש גם את התאריך העברי, תקפו אותנו, אנסו, רצחו, שרפו וחטפו. אנשי תקשורת מסוימים עודדו להוציא אותנו מגוש קטיף וגם הם אחראים למחדל הזה".
אבי פרחן כבן ה-80 ולורה אשתו בת ה-78, 58 שנה שהם ביחד, הורים למיכל, גנית, קרן ועופר, עם 12 נכדים ושתי נינות. הוא היה ממנהיגי המתיישבים בגוש קטיף ומראשי המתנגדים להתנתקות ולפני כן ממנהיגי המתיישבים בימית שם היה מראשי המתנגדים להסכם קמפ דייויד. הם מארחים אותי על מרפסת הקראווילה שלפני חמש עשרה שנה הציבו בקיבוץ נווה ים, 100 מ' מהים. 100 מ' מבסיס השייטת. היום גר בקראווילה הזו נכדו. באלי סיני התפרנס אבי פרחן מצי קטן של עשר ספינות דייג. מהים הם לא התנתקו. מימין, בקראווילה אחת, גר הבן. משמאל באחת אחרת גרה בת. לצד הבית הארעי הזה תקוע תורן, ובראשו מתנפנף דגל ישראל עם סרט חטופים.
איך לא. לאחר הפינוי מימית צעד אבי פרחן עם דגל ישראל לירושלים ואח"כ התיישב באלי־סיני בצפון רצועת עזה, שם המשיך בפעילות ציבורית ובמאבק לשמירת היישוב. באוגוסט 2005, במסגרת תוכנית ההתנתקות, כשפונה פעם נוספת מביתו, צעד שוב לירושלים עם דגל ישראל, שחזר והפך לאייקון אישי ולאומי עבורו.
"מי זה אבי פרחן? אוהב הארץ!", הוא מגדיר את עצמו בשתי מילים, ואח"כ מבהיר, "דגל הלאום, הוא בשבילי סמל שמתים עליו, ומתו עליו ואם צריך ימותו עליו. אני התחלתי את השירות הצבאי פה, ביחידה, קרוב אלינו. אחר כך הייתי בצנחנים, וקורס קצינים. הייתי סגן-אלוף במילואים. הייתי מושל חאן יונס, מושל אל עריש, ואני מכיר את כל סיני כמו כף היד שלי".
"כל האמל"ח שנכנס אח"כ לרצועת עזה, לחמאס, נכנס בחסות המודיעין המצרי, ובחסות מצרים. ומצרים נערכת למלחמה נגד ישראל, לא נגד תימן ולא נגד סודן. אני יודע. מצרים מוציאה את כל התל "ג שלה על נשק חדיש, היא חפרה מנהרות, אוטוסטרדות, מתחת לתעלה, לא בשביל התיירות, ולא בשביל המסחר עם ישראל. אמר את זה אביגדור קהלני, גיבור ישראל, לפני כמה שבועות. אם ישראל הייתה נשארת בגוש קטיף, היה לה מודיעין בשטח, ולא היה ניתן לחפור מנהרות אינסופיות או להתחמש אינסופית. כל פעילות כזו הייתה מתבצעת תחת עיניהם של השב"כ והמודיעין הישראלי".
"עברתי גם את הפוליטיקה, והייתי מועמד לכנסת. הייתי בתנועת התחייה, ואחר כך בליכוד. אבל אני לא בנוי לכנסת", הוא אומר, "אני לא בנוי לקושש תרומות ובשביל להיבחר לכנסת צריך לקושש".
לעומת זאת, להשאר ברצועת עזה תחת ריבונות פלסטינית הוא דווקא היה מוכן."באלי סיני, רגע לפני ההתנתקות, כשהצבא כבר ארז את המיטלטלין שלנו, ושי חרמש שליווה אותנו כבר לקח אליו לכפר עזה את כל הקונטיינרים עם כל הציוד שלנו, הביאו לי מישהו חביב עם חליפה, עם סיגר יותר גדול מהסיגר של ביבי, כנראה איש הכספים של מוחמד דחלאן. סוכנות הנסיעות של הרצועה הייתה אצלו, סוכנות הביטוח הייתה אצלו, היום הוא ברמאללה ואני ככה עוד קצת בקשר כזה איתו. אמרתי לו, תשמע, אתם צריכים 'להחליף דיסקט', אתם צריכים לדבר שאנחנו נשאר פה. אם אנחנו נשאר איתכם פה, אז מאשקלון עד אל עריש נוכל לפתח ריביירה שתתחרה בכל הריביירות בעולם. יש פה ידיים עובדות שצמאות לפרנסה, יש פה חקלאות, חופים יפהפיים. כמעט כל השנה קיץ ורק צריך 'להחליף דיסקט'. במקום זה, הם זרקו את הפלסטינים מהגגות, ובנו מנהרות".
"עכשיו בגלל החמאס כל העולם מתעסק עם הרעב בעזה", הוסיף. "אני לא חושב שיש רעב בעזה, אבל כן צריך לוודא שלא החמאס משתלט על המזון, על החבילות. זה מה שקורה היום. ואפשר למצוא מנגנון כמו שחילקנו בסיני. תמיד יאשימו אותנו. תמיד יגידו שאנחנו אשמים אבל אסור להתחשב בגויים. אם אנחנו עושים ממשל צבאי שם, לפחות בחלקים, אז אנחנו נדאג. נדאג לבריאות, נדאג לכל מה שצריך. האנשים יודעים את העבודה. יש לנו תיקי מידע על כל אזור, מה צריך, ומה יש, ואיפה המים, ואיפה החשמל, ואיפה הכול. יש לנו את התיקים האלה. זה לא גדול ואנחנו יכולים לעשות את זה".
"אני בעד ועדת חקירה ממלכתית, אבל בתנאי שהיא תתחיל את הבדיקה שלה בהתנתקות", אומר פרחן, "עכשיו צריך לתקן את הטעות, את טעות ההתנתקות ולבצע את מה שעשינו פעם, כשהיינו באמת מתיישבים ציוניים וביטחוניסטים. בתשובה ל-7 באוקטובר צריך להכפיל את ישובי עוטף עזה וצריך לחדש את ההתיישבות ברצועת עזה. להקים מחדש את הישובים ולעבות אותם". פרחן, בראשו, כבר בשלב הפתרונות ההנדסיים: "אתה הולך, אוסף את הבטון מעל הבתים שלנו, מגיע ליסודות, גורס את הבטון לשימוש חוזר, מגיע ליסודות של הבתים, וכבר יש לך יסודות, ואתה מרים את הבית חזרה". הוא מבקש להדגיש, "השטח הזה של המובלעת הצפונית איפה שהיו הישובים שלנו אף פעם לא היה שייך לאף מדינה, גם לפני מלחמת ששת הימים. זה היה שטח מפורז שהוחזק בידי האו"ם. אני וצורי גניש ז"ל (סא"ל צורי גניש ז"ל, גם הוא ממתנגדיה החריפים של ההתנתקות) הבאנו לבג"ץ מפות של מיפוי ישראל והוכחנו את זה".
למי שספקן שיהיו עוד משוגעים לדבר הוא אומר: "יבואו מאות, אם לא אלפים. ביום חמישי שעבר פתחתי את ההרשמה. נרשמו כבר עשרות. משפחות, ובודדים, וצעירים ובנים ממשיכים של מתיישבי גוש קטיף ואישית אני מקווה שכל השבט המשפחתי שלנו, יחזור לשם, הילדים, הנכדים, הנינות".
"אני קורא לתמימים, לחברים שלי בעוטף עזה, מה שנקרא עוטף ישראל: קודם כל, טעיתם. אבל, אני סולח לכם. היום אני קורא לממשלה לעשות מבצע מכפיל ביישובים הללו. איפה בקיבוץ שהיו בו 500 בתי אב, יהיו 1,000 - איפה שהיו 1,000 יהיו 2,000".
לבו של פרחן עם תושבי הדרום שפונו מבתיהם ב-7 באוקטובר והוא מכיר את קשיי ההתנהלות מול משרדי הממשלה. "אני יודע לקראת מה הם הולכים עם הבירוקרטיה של להחזיר אותם חזרה הביתה
ולהחזיר את המציאות שהייתה להם. עוד מעט שוכחים אותם וכל הבעיה הזאת תישאר רק אצלם
בחצר".
בהתנתקות משפחת פרחן ומפונים אחרים שהו שלוש שנים בשדרות, לאחר מכן בקריית ארבע, ולבסוף נמצא להם מקום לצד קיבוץ נווה ים. "השקענו מכספינו ברכישת מבנים מחברת 'הארגז' ובפיתוח תשתיות מים, חשמל וביוב במקום", הוא משתף, "הדבר היחיד שהציל אותנו היה שהתעקשנו לעלות לשטח, ובמידה רבה זה גם מה שהציל את נווה ים". לדבריו, "במפוני ימית מנחם בגין ז"ל טיפל ביושר ושילם את מה שצריך כדי להשתקם. שרון יכול היה לקחת את הסכם הפיצויים של פינוי ימית ובפינוי גוש קטיף לתרגם אותו לערכי 2005 זה לא נעשה. עשקו אותנו".
"לעת הזו צריך להקים ממשלת חירום לאומית", אומר פרחן לגבי מה שמדאיג אותו באמת. "צריך להפסיק עם האגו ועם הוויכוחים הקטנוניים. בשעה כזאת, כשאנחנו במלחמה, כשאנחנו מנסים להוציא את השבויים מחבל עזה, דווקא עכשיו אנחנו נמצאים בקיטוב נוראי בעם. אסור להמשיך ככה. אני קורא לראש הממשלה נתניהו, ליאיר לפיד, לבני גנץ ואני קורא היום גם ליתר המפלגות הציוניות, ליברמן ואחרים, להתלכד ולעשות כמו בגין במלחמת ששת הימים, כשהוא הצטרף לממשלת מפא"י, כשר בלי תיק. תעזבו עכשיו את האגו, תעזבו את הדרישות לתפקידים ואת הוויכוחים, תפסיקו לנסות להפיל אחד את השני כל הזמן ואת הורדות הידיים המיותרות, ולראש הממשלה אני אומר תקים ממשלת חירום לאומית, שתקבל החלטות ביחד, בשיתוף, ובצע את המדיניות ביחד, בשיתוף".
על לקחי המלחמה של השנתיים האחרונות יש לו דעה נחרצת: "לצערי, כמדינה עוד לא למדנו שום דבר - היינו מפולגים ונשארנו מפולגים ואפילו יותר קוטביים. אבל 'העמך' למדו שא' צריך להתאחד וב' אין אמונה בגויים. תראה איך האנטישמיות הרימה ראש באירופה וגם בארצות הברית. זה מראה כמה זה מבעבע בתוכם מפנים. כולם מהר מאד שכחו את השבעה באוקטובר" פרחן סבור שאנחנו רכים מדי ברצועת עזה. "במזרח התיכון צריך להילחם כמזרח תיכוני לא כאירופאי ולא כאמריקאי. אנחנו לא נלחמים פה נגד שוויץ. אנחנו נלחמים נגד חיות אדם וצריך להילחם מולן באותם דפוסים. אין ברירה. צריך להילחם ולא לספור שום דבר, ולהכות. חוד החנית של החרב שלך צריך להיות כזה שפחד לה תקרב אליה".
הוא מסביר: "את זה אנחנו לא עושים כי יש גמגומים ויש הנחות ותמיד יש אופוזיציה ותמיד יש אלופים שאני לא רוצה להגיד עלובים אבל זקנתם מבישה את צעירותם והם הפכו לי לפרשנים. ישראל זיו כזה שתחת חסותו, תחת פיקודו, נהרגו לנו לירון הרפז הי"ד והחבר שלה אסף יצחקי הי"ד באלי סיני ונפצעו מתיישבים, כשהוא לא הקים את הגדר בזמן וכמה שזעקתי ופתאום הוא התקדם להיות אני יודע ראש אג"ם. וכן, גם הפוליטיקה שנכנסה לצה" ל היא מסוכנת מאוד".
"הממשלה הייתה צריכה לעשות מצור על עזה, לא חשמל, לא דלק וגם לא מים", אומר אבי פרחן נחרצות, "רוצים הומאני? קודם כל תביאו את החטופים. שנראה אותם, שנטפל בהם. מצדי תביאו אותם לצלב האדום. אני ניהלתי את מתקן הדלק באשקלון, ארבעה קילומטר בקו אווירי מאלי סיני והם פגעו בקסאם באחד המיכלים, מיכל בנזין שבער וכל המזרח התיכון ראה את הבעירה שלו. באותו רגע הייתי מפסיק להם את הדלק, למי שפגע במיכל שהזרים להם דלק. זה מזרח התיכון, כך צריך להתנהג ולא לגמגם. איך אמרו המנהיגים שלפניי? או"ם-שמום. חשוב מה עושים היהודים, לא חשוב מה אומרים הגויים".
הוא לא חושש מבידוד בינלאומי. "אני מזכיר שהאמריקאים מנעו מאיתנו להשלים את פרויקט הלביא", הוא מבקש להזכיר, "מיודעי דבר אני יודע שהלביא היה מטוס שיותר מתוחכם מהמטוסים האמריקאים. תודה לאל יש לנו את הידע, יש לנו את היכולות לעזור לעצמנו ולעשות בעצמנו. אז לא צריך את התלות הזו בגורמים אחרים. אני לא מודאג. יכול להיות שאבי פרחן יצטרך לנסוע בתחבורה ציבורית אם נגיע לצנע כזה, שלא יהיה דלק בכמויות כאלה שאפשר לנסוע ברכב פרטי, נעבור גם את זה. הילד רוצה לנסוע לאירופה? שלא ייסע לאירופה. שיטייל בארץ. מי צריך את זה? אני זוכר מתי הפעם הראשונה כשנסעתי לחוץ לארץ, לא יודע באיזה גיל. אז מה, כל כך חסר שלא נסעתי לאירופה? אז כולם שיתחילו לחנך על זה, על הערכים האלה. לטייל פה בגליל, לטייל בנגב, לטייל בשומרון, יש מספיק מקומות לטייל בהם בארץ שלנו. לא להתרפס רק בשביל זה!"
"כל ישראלי אומר שהוא השתנה ב-7 באוקטובר. השינוי שחל בי זה להיות יותר נמרץ בלשדר ולהעביר את המסרים שלי בתקווה שמי שצריך לקלוט אותם אכן יקלוט. אני זוכר שלפני ההתנתקות זעקתי לעצור את הטעות, והסתכלו עליי כמו איזה משיחי. הגעתי ל "ערב חדש" להציג את מפת ההתיישבות שלי, זו שאני מראה היום, ודן מרגלית, הסתכל עליי כמו איזה מסכן שמפנים אותו פעם שנייה, ואני זוכר טוב אותו אומר לי, 'לא, לא, תכניס את זה, עזוב, זה לא שייך, זה לא'. אז אתה מבין? לו רק היו עושים את מה שאמרתי".
"היום אני לא רץ אחרי התקשורת. לא ערוץ 11 לא 12. הם יודעים מי זה אבי פרחן ומה הוא מוסר וזה לא מתאים לעריכה שלהם, לא מתאים למוטו שהם מנסים להביא. לאג'נדה שהם מביאים. לנרטיב. מחרימים את הנרטיב של הימין. הם יודעים שאני הזהרתי מהמרפסת שלי. גם ערוץ 14. אני חובש כיפה אבל אולי כי אני לא בוגר מרכז הרב. אולי כי באתי מהעמך, מהמעברה".